"אינני די עשיר לאהוב אותך כמו שהייתי רוצה, ולא די עני לאהוב אותך כפי שאת היית רוצה".  זהו המשפט המפורסם שאמר אלכסנדר דיומא הבן לבת ה זוג שלו-  הזונה הנהנתנית שכמעט רוששה אותו. דיומא הבן הוא הסופר הנודע שכתב את 'הגברת הקמליות', ולמעשה הספר, המשרטט את אהבתו של גבר לזונה, שחולה בשחפת ומתה מבוסס על חוויותיו עם אהובתו. לאחר שעזב אותה היא נקלעה לקשיים כלכליים ונפטרה משחפת. האם למעשה הסיפור של האישה עם הקמליות, שהפך להיות ספר, אופרה ומיתוס הוא לא אחר מאשר ייסורי אשמה שחווה דיומא? ואם אכן יצירת המופת מבוססת על רגשות אשמה האם יש בכך על מנת לגרוע מהיופי והערך שבה? או להפך, להעצימה?

פעמים רבות נטען שספרות צריכה להיות מונעת מרגש אבל לערב דמיון, ורק כך היא יכולה להיות אמיתית, מדוייקת ואוניברסלית. אם אנו חושבים על הסיפור של האישה על הקמליות כוידוי של אדם המונע מגעגוע, כעס ואשמה, המשטרטט בצורה אותנטית את חייו, האם זוהי יצירת אומנות או אוטוביוגרפיה? והאם שאלות אלו משמעותיות בכלל כשאנו באים לבחון יצירת אומנות.

לדעתי אין קריטריון לשפוט אומנות. בעוד אחד יראה באשה עם הקמליות קטלוג הספדה לחלומותיו של דיומא, אחר יראה בכך את עולמו שלו ואת כמיהותיו. מה שיפה באומנות שכל אחד יכול להתחבר אליה בדרך שלו. אם כך אומנות היא היכולת ליצור משהו שהאחר יתחבר אליו- להותיר פתחים שאנשים יכניסו את עצמם אליהם. יש שיאמרו שאם כך גם על הפסיכולוגיה לעבור מיתוג מחדש ולהיהפך לאומנות. אני לומדת פסיכולוגיה, לא אכפת לי להיות גם אמנית.