זה קשה, היא אומרת, לוותר על פינות. היא אוהבת את הפינות שלה וחיה בהן כבר שנים. זוויות מאובטחות נראות כמו דבר של מה בכך, אבל, היא מציינת במצח קמוט, בכל חדר יש בסך הכל ארבע כאלו וזה לא הרבה ביחס לכל מה שאפשר לדחוס בחדר אחד.
בפינה אחת רובצת כורסת הקריאה השמנמנה. זו הפינה השמחה. הפינה שבה הראש שלה מתמלא בהמיית המונים. רחש הדפים נוקש לה באוזן כמו מטרונום תענוגות. בכורסא הזו קורים לה דברים. היא שותפה לאלפי הרפתקאות, מאזינה סמויה לשיחות מרתקות, היא רואה דברים שלא יעלו על דל שפתיה, ועושה מעשים שמעלים דוק קל של זיעה נרגשת על מצחה. לפינה הזו אין תחליף. כל מי שניסה לחדור אל בין השוחות והסתנן לפינה, מיד התיישב בכורסא וגופו חרץ בה סימנים. אי שקט דילג בעיניה שספרו מילימטרים עד להיעלמותו בדלת לבלי שוב.
בפינה השנייה ספונה לה המיטה. היא גדולה, רכה ומגוננת. היא יונקת משמיכותיה כוחות ומכריותיה הגנה. בפינה הזו היא סוגרת קצוות של כל מה שנשאר פתוח או לא משביע רצון בכורסא. פה היא עושה בדפים כרצונה. קופצת פנימה ומובילה. מנחה ומצווה. פורקנה נינוח ופרטי ואיש לא ישאל ואיש לא יחקור ובשום עין לא תראה חיפזון או ריק או שועלי פינות חמסנים. מאז שהיא פה הסדינים נותרו לבנים.
בפינה השלישית נח המטבח. הוא נקי והכל בו סדור. שם היא מכינה ארוחות מלכים אם זה מה שהדפים הביאו לה, או סעודת גברים בשרנית אם בדיוק היא קוראת על ימי גיבורים ולחייה סומקות. היא אוכלת לבד, בלעיסה מדודה. משוחחת בשתיקה עם מי שנמצא בדף הבא. היא חולקת קינוח עם מי שהיא חפצה בייקרו ולפעמים רק טביעת אצבע מסוכרת תנציח את המנחה בדפים הצחורים.
בפינה הרביעית שוקקת האמבטיה. המים קופצניים והזרמים שחקני מים והיא נימפה או סוסונית ים. היא רוכבת על לווייתנים, צוללת ועולה. את הבועות היא מפסלת ולחום שבמים היא נותנת להציף ולשטוף ולקחת אותה למקומות אחרים. הכל ריחני, רך וחומל. מהאמבטיה היא יוצאת מזוככת , מזמזמת.
ואז הוא בא. הוא מילא את הכורסא והיא צחקה כי היה לה מקום לידו. הוא פורר ארוחות במטבח והיא צחקה כשליקק עם קצוות לשון את השפתיים. הוא לקח את השמיכה וכיסה אותה איתו, והיא צחקה כי באמת לא היה לה קר. הוא הציף את האמבטיה והיא צחקה כי המים נצצו.
כבר שבועיים שהיא לא מצליחה למצוא את הפינות. הבית עגול והראש שלה סחרחר והפינה היחידה בעולם היא פינת הרחוב ממנה הוא מופיע לה בחלון רגע לפני שהוא מגיע.
היא פוחדת, היא שמחה, היא נאחזת ומרפה. היא מאושרת וזה כואב. היא מנושקת ואז קצת פחות.
אם הוא ילך, תמיד יישארו הפינות. זה מרגיע אבל כבר בכלל לא מנחם.
|