חמסין באמצע פברואר. גשם טוב לכינרת ולחקלאות מדינת ישראל. אך בואו נודה על האמת, בבוקר שמשי, מתרונן הלב ומחשבות על ים אופפות אותנו. אנחנו עם של ילדי שמש. לעולם בעקבות השמש לעולם בעקבות האור השמש את יומי רושמת וליבי ציפור. (אמר המנוח אהוד מנור). תל אביבים אוהבים את הים שלהם. בוקר חורפי צח מושך אל החוף רבים מתושבי העיר להפסקת קפה, ארוחת צהריים, או סתם טיול קטן על הטיילת. מבט אחד אל האופק הכחול, ונדמה פתאום כי הכל בסדר בחיים שלי. אין אבטלה, אין חשבונות שלא שולמו, ובבית מחכה לי אהובי עם יין ונרות. היום יום שישי וכולם מתכוננים לעוד לילה לבן בעיר. לילה בו נדלג בעליזות ממועדון למועדון, לאפטר (ואולי לעוד אחד), נעצור לתידלוק מאסיבי ושיחות סלון הזויות בדירת אחד החברים. ואם תהיה לנו טיפת מזל, ניגרוף עימנו הביתה מישהו נחמד להעביר איתו את הערב עם שאריות החומרים שנותרו בגופנו הרצוץ. כי מה בסך הכל רוצים אנחנו , מעט הנאה בחיים, לפני שיגיע זמננו לנקוש על שערי גן העדן בתקווה שנעבור סלקציה ויתנו לנו להיכנס. כולנו אוהבים אהבה עזה את ארץ הפלאות שלנו. אוהבים לא להפסיק. יש לנו ערמות של חברים. שבט אחד גדול של אנשים בודדים. ניזונים מאהבות אקראיות ורגעים קטנים של אושר. כל הזמן ביחד אבל הולכים לישון לבד. יש לנו המון אהבה מסביב, יש לנו אפילו מצעד אהבה, אך אף לא אהבה אחת פרטית משלנו. האהבה ההיא עליה קראנו בספרים וראינו בסרטים. כי על אף חמימות הביצה, לפעמים נורא קר שם בחוץ. זכורני כי פעם, לאחר לחצים חוזרים ונשנים מצד חברים, הצצתי באתר הכרויות ותיק ומוכר. בכניסה לאתר נרשם: כרגע נמצאים באתר 21,799 גולשים (!!!) Oh lord of the rings!!! האם זה אומר שכרגע גולשים באתר 21,799 אנשים בודדים?? ומה עם אלה שלא גולשים כרגע באתר? פעם הציעה חברה שניסע לאומן להשתטח על קיברות צדיקים, אולי יבוא המזל. אמרתי לה- מותק האומן היחיד שאני מוכנה ללכת אליו זה אומן 17. ואולי כאן נעוצה חלק מהבעיה, אולי לא בא לנו בכלל להתברגן, להתמסד, אולי כיף לנו להיות תקועים בארץ הפלאות ולחלוק פטריות עם עליסה. בספרו "אליס בארץ הפלאות" כותב לואיס קרול ההזוי את הדיאלוג הבא בין אליס לחתול צ'שייר המחייך: התואיל להגיד לי בבקשה באיזו דרך עליי ללכת מכאן? שאלה אליס. זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע- אמר החתול. לא איכפת לי כל כך לאן- אמרה אליס. אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי אמר החתול. בתנאי שאגיע לאנשהו, הוסיפה אליס כהסבר. בטוח שתגיעי, אמר החתול, אם רק תתמידי בהליכה. אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים, העירה אליס. אין לך ברירה, אמר החתול, כולנו כאן מטורפים. אני מטורף, את מטורפת. איך אתה יודע שאני מטורפת? שאלה אליס. זה ברור, אמר החתול, אחרת לא היית באה לכאן. האופציה השפויה, כמובן, היתה להישאר במקום בו גדלנו ולא לצאת ממנו לעולם. אך בחרנו לרוץ אחרי הארנב הלבן אל מסיבת התה של הכובען המטורף בארץ המטורפים . אולי אנחנו מטורפים.אך בסופו של יום או לילה (או לילה ויום ולילה) בא לנו שמישהו יחבק אותנו ויגיד לנו שהכל בסדר, ומחר תזרח השמש ונלך לשתות קפה של בוקר חורפי צח בחוף הים. |