העם - זה כבר סיפור נפרד.

אבל הארץ - מדהימה.

הצפון.

שם בקצה, ליד מטולה.

עוברת את חדרה, מתחילה לנשום אחרת.

עוברת את עפולה,

מסניפה ארץ אחרת.

מגיעה לראש פינה, למציאות שונה.

מקבלת הוראות - אל ארוחת בוקר במקום שנקרא "גינת המטבח".

גינה, לא מהסוג המעוצב, לא מהסוג המדוקדק, גינה מהסוג שלי.

קצת מוזנחת,

לא ממש מטופחת,

צמחים משתלבים כמו בטבע, פראי, אמיתי, בעיקר - מהותי....

נכנסת לבית, די בתהייה,

זה לא בית קפה מהסוג שאני מכירה.......

ספות, חתולים, ומטבח שרוחש,

והמון חביתות מתבשלות על האש.

שואלת - האם.....

נענית - בודאי......

והכל בחיוך של שלווה שמרגיש שכדאי.........

מוציאים כסאות, עורכים את השולחן,

בלי תפריט, בלי מילים, מתחיל  הפולחן.

סלסלה של מיני מאפים מלוחים,

גבינות של עיזים,

קנקנים מלאים,

שום דבר מעוצב, שום דבר מדוגם,

מין אירוח כזה בביתו של אדם

שחיפש הכנסה ועשה על הדרך

קצת טוב ואחר לכמוני ההלך.......

ואני עוד במוד של מרכז ממהר,

תירגעי, כאן גליל, יש פה קצב אחר.

ממשיכים עוד צפונה, עוברים את קריית שמונה,

מימין מלוא האופק שדות של חמניות

ומייד אחריהם מרבדים של נוריות.

ממשיכים לשלווה של מושב, של קיבוץ,

ואפילו שחם זה אחר שם בחוץ........

חוזרת לכאן, למרכז הלוהט,

נכנסת למוד ממהר, מתלבט,

מה ראשון, מה אחרון, מה כדאי, מה עדיף,

נזכרת ברוגע של עונג חריף,

מזמזמת שירים של ירדן וכנרת,

רגועה, כי הנה, אפשר גם אחרת........