אמא חורגת ( ובעברית מתקדמת-בת הזוג/אשתו של אבא ...)
הצטערתי כל כך שבאותם ימים לא היה לי אותו כדי להבין שאני לא לבד, כדי לדעת שהשאלות האלה הן נחלתן של כל כך הרבה נשים הנכנסות בעל כורחן תחת הכותרת "אמא חורגת", למרות שאין להן ולא קשר מינימלי לסטיגמה ההיסטורית השלילית של המושג הזה.
גם העובדה "המשמחת" לכאורה שהמושג "אמא חורגת" פינה את מקומו ל"בת הזוג של אבא" עדיין איננו גורעת מהתופעות שאתאר להלן, כי אחרי הכל זוהי אותה גברת בשינוי אדרת, כמעט כמו שכל ספר הפך למעצב שיער וכל מזכירה הפכה למנהלת אדמיניסטרטיבית . הקפה והצעקות של ה"בוס" נשארו...
הביטוי "אמא חורגת" נשמע לא מי יודע מה ידידותי , אבל כל ההמצאות החדשות , לא באמת פותרות את הקשיים האמיתיים. גם רוב אלה המדווחים על סיפורי הצלחה קסומים, מודים ב-ד' אמות על דרך חתחתים זרועת מוקשים בדרך אל הסטטוס קוו המיוחל . יש גם לעשות אבחנה חדה וברורה בין משפחות בהן הצלע החדשה מגיעה בעקבות גירושים או אלמנות, שם עשוי להתמלא חלל באמצעותה של נפש חדשה במערכת, אם היא אכן מגיעה מלאת כוונת טובות ומסוגלות לאהבת ילדים . מניסיון אפשר בהחלט לאהוב ילדים , גם אם הגנטיקה והביולוגיה אינן החוליה הראשונה במסלול , אבל יש להשקיע כל כך הרבה , ומה שחשוב כל כך הוא שיתוף הפעולה הכנה והמלא של ההורה הקיים.
מלא מעט ניסיון שלי ושל חברי השרויים בפרקי ב' ,וגם שיחות עם ילדיהם, הצלע החדשה , היא לרוב שרוייה במחלוקת קשה , גם אם הוא או היא ינסו לקטוף כוכבים משמיים...
שהמושגים של "ילדים מזדמנים" וילדים ההופכים להיות "סוסים טרויאנים" כפי שאילנה טבעה אותם בסיפרה, הם עניין שבשיגרה, שהדו פרצופיות ולעיתים קרובות הרב- פרצופיות של כל הנוגעים בדבר , כל כך הרבה סודות,שקרים , מניפולציות ואינטריגות הן חלק מהיום יום ,
וכן... שהרצון הכן והאמיתי "להיות בסדר" - לעיתים קרובות עושה "שירות דב" ל"אם החורגת" , כי כמה שאת יותר "בסדר" , כך כל המערכת פחות ופחות מעריכה את המאמצים הכנים, את ההשקעה מהלב (כן!) , ויותר ויותר "מחפשת מתחת לאדמה" ,מערימה קשיים ורואה בך מושא להוצאת התיסכולים המשפחתיים של המשפחה המקורית המפורקת , ובעצם "שק חבטות" ממש כך , במילים חדות וברורות.
אילנה ינובסקי, מביאה ניסיון של 20 שנה כאמא חורגת, ואני מוצא שספרה עשוי לשמש כמקור לתמיכה והבנה לכל אלה הנקלעות לסיטואציה כזו. כל כך הרבה דקויות ,משמעויות ושאלות בסטטוס הזה, שמספר הנמצאות בו הולך ועולה לאור הגירושים המתרבים ויצירתן של שמפחות מורכבות שטרם התייצבותן, עוברות כל הנפשות הפועלות לא מעט טלטלות ריגשיות. הייתי אומרת ספר חובה.
חברים ובני משפחה לא תמיד יכולים להבין ,בעיקר אם הם חיים בעולמות אחרים, של משפחה ראשונית יציבה .
3 פעמים חוויתי משמעותית את התחושות הלא פשוטות של להיות האשה החדשה בחיי אבא של ילדים, שתמיד היו בני 8-16 ,
גילאים "קשים" של ילדים רכים בשנים או מתבגרים שממילא מתמודדים עם ה"גיל המגעיל" ... אני מודה שעם בוגרים המצב עשוי להיות קל בהרבה מעצם העובדה שיש להם כבר חיים עצמאיים...
ילדים אלה לא יזמו את גירושי הוריהם, לא רצו בהם, שלא לדבר על כך שלא ביקשו שיביאו אותם אל העולם ואחר כך גם יפרקו להם את המשפחה , מבלי להתייעץ איתם או לבקש את רשותם. ילדים אלה, שהדבר הכי בטוח בחייהם - הבית , המשפחתיות, הנוכחות ההורית - התמוטט יום אחד מול נפשותיהם הרכות, "וגם אם היו מריבות בבית", אמר לי אחד הילדים שעבר עימי כברת דרך, "שיריבו אבל שלא יתגרשו".
"ילדים להורים גרושים הם כמו יתומים " הסבירה לי במבט מלא אימה ילדה בת חמש וחצי , שחוותה גירושים אצל חברתה הטובה. "אם ההורים לא ישנים ביחד אז הילדים יתומים".ביום שהילד אצל אמא שלו אז הוא יתום מאבא שלו וביום שהוא ישן אצל אבא שלו הוא יתום מאמא שלו".
ואת , כלומר אני , אמא חורגת , בעל כורחך , למרות הג'ינס , הפוני והחיים הצעירים , המחשבות החיוביות והנפש מלאת הכוונות הטובות , החום והאהבה , מקבלת דלי של מים רותחים ממש בפרצוף, על כל דבר טוב שאת מנסה לעשות כדי ליצור משהו חדש. וממרחקים שומעת על בנות זוג שלא אכפת להן מהילדים שלו , שמפלות אותם לרעה ולא מתייחסות יפה . ובסוף מגיעה שאלת מיליון הדולר - מה נכון לעשות כדי לשמור על המסגרת? כי מה שלא עושים, יש טענות ותלונות ומענות...תעשי - ידרכו עלייך, לא תעשי - יתלוננו עלייך... תמיד את במבחן האימה של האבא , לרוב גבר שעדיין שרוי בהיסטריה של פירוק המשפחה ושבטוח שתפקידו הוא לגונן על הגוזלים מפני הצוררת החדשה , במקום לבחון את עצמו מה היה חלקו בפירוק המשפחה , בכישלון הזוגיות עם אם ילדיו. כמה קל למצוא מישהי להפיל עליה את הבעיה במקום לקחת אחריות ולהתמודד עם המשמעויות שלה .
ועכשיו, כשכל החיים שלהם מבולבלים, שיש שני בתים, חדרים אחרים, בכל לילה צריכים לזכור באיזה בית הם נמצאים , מאיזה צד של המיטה צריך לרדת לשירותים באמצע החלום הרע ממנו התעוררו , הסדרי ראיה שאינם מתחשבים ברצונות הילדים לפחות עד גיל מסויים ( "ומי אמר שכל יום שני ורביעי בשעה שש אני חייבת לעצור את כל החיים שלי כי אבא בא לקחת אותי ? ואולי לא בא לי באותו רגע אלא דווקא בשלישי בארבע "? אמרה לי בתו הקטנה של בן הזוג עימו חלקתי חיים ואילו הוא התאמן על החיים בלהיות אבא גרוש חסר תשובות ) - איך מתנהלים נכון , והאם יש "נכון"?...
אבל,היא מקדישה את כל כולה לילדים, אוהבת אותם והיא רק שלהם. לרוב, מטפטפת רעל במינון גבוה אודות האשה החדשה שגוזלת מהם אבא שלהם...את תשומת ליבו...ואם הם בוגרים היא גם תספר להם כי "היא" עלולה לגזול את רכושו ...
והנה , יש לאבא שלהם זמן עבור החדשה... . הוא נוסע איתה לחופשות אליהן לא נסע עם אמא , הוא מקשיב לכל משפט מחכים שלה בהערצה וחושב שהיא יפה וטובה ,לא כמו אמא שלהם "המכשפה " ו"המשוגעת" ,הוא קונה לה פרחים שהם מוצאים בסלון ביתו החדש ביום שישי -כאלה שקנה לאמא שלהם אולי פעם בשנה, ביום ההולדת...
כי ה"היא" - היא אשה בשר ודם ,
אילנה ינובסקי
בשנה האחרונה נפגשו שוב דרכינו בזכות האתר הזה ...וגיליתי את ספרה המספק מצגת מציאותית, מחכימה , חדה כתער ומכאיבה לעיתים, על הסטטוס הזה של אמא חורגת. ולמי שיש לספר סיפורי הצלחות מרגשים מזילי דמעות - שיקום באמת ...
ללא עבודה משותפת של בני הזוג , בליעת הרבה צפרדעים, ותמיכה ללא ליאות אין דרך להגיע לשום מקום. באחד הנתונים שהביאה אילנה בספר כתוב כי לוקח 8 שנים לייצב מערכת כזו.
אחד ממכוני הפסיכולוגיה הידועים כאן במחוזותינו כתב במאמר בנושא כי לוקח לפחות שנתיים כדי להתחיל ולהתרגל למערכת החדשה . רק להתחיל... וכמה זמן לייצב אותה ? וכמה סבלנות ואמונה צריך בדרך? וכמה תמיכה של בן הזוג ב"אם החורגת" שהוא עצמו הביא למשפחה ולא במתיחת ביקורת קטלנית ומרעילה על כל צעד ושעל כולל הטעויות שהוא עצמו עושה אך מחפש מטרה להטיח בה את כישלונותיו הוא ..
חלק גדול נשבר באמצע ...ילדים לחצניים ומניפולטיביים,בני זוג לשעבר שמסיתים , ובעיקר שני אנשים נעדרי כלים אמיתיים למסע החדש שלא תמיד פתוחים לייעוץ מקצועי מלווה שחשוב כל כך ברגעים כאלה , כדי לשרוד וגם כדי להישאר שפוי.
אמא חורגת היתה מקושרת אל מחשבותי מסיפורי שלגיה . מי היה מאמין שבבוא היום אשמע מפיה של ילדה מבוהלת שהיא חוששת כי תגיע אל חייה אמא חורגת כמו בטלנובלות, אשר עד לאותו יום לא צפיתי אפילו בפרק אחד מתוכן, אך יכולתי לנחש את תוכנן בהקשר זה .
מי היה מאמין, כי בשעה של כמעט חצות , נמלטתי , ממש כך, אל חשכת הלילה , ואיזה מזל שברחוב הראשי הארוך עד אין קץ של עיר מנומסת בשרון, היתה "פיצוציה" פתוחה שהפרה את החושך הכבד של שעת לילה , כשאני חנוקה מדמעות , לאחר ששמעתי את שלושת הילדים להם הכנתי ארוחות ערב, וניקיתי מקלחות- ושירותים מניירות שהיו על הריצפה ," כי כאן זה לא הבית שלנו אלא זה כמו שירותים ציבוריים" , ועזרתי בשיעורי בית, וגם בהכנת עבודת "חקר" וגם וגם ... מצחקקים יחד עם "הילד הרביעי" - אבא שלהם, שהתקרב כבר לשנתו ה-50, אודות "איך אני נראית" ואיך אני מדברת" . בשעה 3 בלילה חזרתי אל בית ש- 4 קולות נשמו בו את שנת הלילה שלהם ,ממש כמו במקהלה. מקהלה של אוייבים חשבתי לעצמי . ובעיקר - גבר שלא יודע איך לנהל את עצמו ואת משפחתו, אך בשעה של נחת יודע להעניק אהבה ותמיכה, לא באמת מתי שהיה בה צורך.
באחד הימים של מלחמת לבנון השניה קיבלתי טלפון כמעט היסטרי ממי שחשבתי שהוא אלוף חיי, אך גיליתי משענת קנה רצוץ. עשר דקות קודם לכן יצאו מביתנו 3 ילדיו בדרך אל בית אימם. נבהלתי באמת כי לא יכולתי להבין מה כבר יכול היה לקרות ."אנחנו חייבים להפריד בתים" , דיווח לי בקול רועד. " הילדים אמרו שהם לא מוכנים להתקלח בבית והלכו הביתה אל אמא שלהם". זה היה 3 חודשים לאחר שעברנו לדירה חדשה יפה ומושקעת , 5 חדרים המתוכננים בצורה מרווחת כל כך כאילו הותאמו לצרכיה של משפחה מורכבת הזקוקה לייתר פרטיות מאשר משפחה רגילה . 3 הילדים התחילו לעכל את העובדה המצערת שהבית החדש שאת 95 אחוזי תכולתו אני הבאתי ואשר היה שידרוג עצום לדירה קודמת של אביהם, שם גרתי גם כן קודם לכן, הוא גם שלי , ולא , אני לא הולכת משם בשום יום בשבוע . אני גרה שם. כל יום. שבועיים לאחר מכן הוא דיווח למטפלת המשפחתית אצלה ביקרנו פעמיים וחצי בלבד, שהוא לא רוצה להפסיד א ת האהבה שלי. וכי איך אפשר לחיות ביציבות עם חידלון אישים כזה ולהרגיש ביטחון ? לכמה סבלנות עוד ניתן לצפות מאשה בשנות ה-40 הסופגת גחמות אין קץ ? ואחר כך לך תסביר למישהו למה הפיוז נשרף לפעמים. לא בארון החשמל. בלב . בראש. בנשמה .
זכורות לי שבתות בבוקר , הילדים שהיו מקשיבים לסיפור של לפני השינה רק לילה אחד קודם, היו מביטים בי ולא אומרים שלום, כשהיינו נפגשים יחד עם אמא שלהם במשחק כדורסל של כיתה ג', אליו הזמינה אותי אישית הילדה עצמה . הנאמנות הבסיסית והמובנת כל כך לאמא שלהם , היתה מובנת גם לי בהיגיון, אבל מישהו זוכר שהאשה החדשה שהם לא הזמינו אל ביתם , לא עשוייה מברזל ?...
 זה היה הסימן הראשון לפער התהומי בעולם המושגים שלנו שהלך ונפער לעומק , בהמשך. המבטים הקפואים ליוו את רוב יחסינו. באחת הפעמים היחידות בהן ניסינו ללכת לאכול ביחד , ביקש בנו כי זה יהיה בעיר אחרת כדי שחברים לא יראו אשה אחרת עם אבא שלהם, ואילו הבת התקוממה בכעס מדוע אבא שלה משלם עבורי במסעדה ודרשה שאני אשלם עבור עצמי. מה שהפריע לי בעיקר היה חוסר האונים ואוזלת היד של האב שלא מצא את דרכו בין ילדיו שלא ראו גבר בבית אימם ולא הבינו למה בכלל הוא צריך אשה בחייו.
ובכן ילדים יקרים, לכם יש בית , הבית של אמא שלכם, להסתובב שם חופשי לגמרי בתחתונים וגם בלי ... אבל אני - במשך חצי שבוע ,3-4 ימים ולילות לא הרגשתי חופשיה בבית שלי, היחיד שהיה לי , לא רק שלא ללכת בלבוש קל ותחתון, אלא בכלל לא ...
אמא חורגת בהחלט נמדדת אם היא קונה מתנות, כי אם לא היא קמצנית, אבל אל לה לצפות לקבל משהו. אני זוכרת שחגגתי 18 שנים לבכורתו של מי שהיה בן זוגי ... וכמובן - אף לא מילה אחת של תודה על האירוע המושקע , שלא לדבר על סיע בפינוי השולחן שאירח 20 בני משפחה... לפחות היו עוזרים לאבא שלהם, לא לי . כל השלושה הסתגרו בחדר והתלחששו עד כלות. מחאה שקטה ונוקבת.
את המתנות שקניתי היו משאירים בביתנו, מתוך סולידריות לאמא שלהם. את החולצה היפה שקניתי ברשת נחשבת אני בטוחה שהבן מעולם לא לבש , וכך למדתי לתת שוברי קניה , לא ממש כסך שנועד לביזבוזים - מתנה שאיני אוהבת לתת, אך בכל זאת ללא חותמת יצוקה שהמתנה הגיעה ממני.
לילדים קשה מאוד לראות אשה חדשה שהיא צעירה יותר ,יפה יותר או מצליחה יותר מאמא שלהם.
הם גם חייבים לדלג בין הטיפות."מישהו כאן מוכן לעזור לי באנגלית. אני יכולה לבוא לקחת את המחברות?" שאלה הבת הקטנה את אמא שלה , וה"מישהו" הזה הייתי אני שכבר למעלה מ-1,000 ימים הייתי החצי השני של אבא שלה .
הפער במישור הזה עלול להביא כלייה גם על זוגיות אוהבת, אלא אם האם החורגת מוכנה להפוך לשקופה , להבליג עד כלות, לוותר על כל מה שרצתה להיא אל ביתה הנבנה , א ו לחילופין אם האב חזק מספיק כדי להבין שיש לפנות מקום לעולם חדש של ערכים,שהוא עצמו בחר בהם בפרק החדש של חייו. ויש כל כך הרבה שאלות על מקומה ותפקידה של האם החורגת בחינוך. לא ,אני לא חושבת שאמא חורגת מתפקידה לחנך את הילדים של בן הזוג שלה . אבל, והאבל גדול ...
בחיים משותפים בבית אחד יש הרי כללים הנקבעים גם על ידה וזהו חלק מחינוך.
עד כמה צריכה אם חורגת לוותר על מישאלות ליבה ואורחות חייה כדי להשכיל לשמור על שלום בית חדש? לא התכוונתי לחנך את אף אחד , אבל הנימוס המינימלי של לומר שלום כשיוצאים ונכנסים היה עוד מבית הורי. לא יכולתי להשלים עם המינהג של ארוחות ערב עם טלביזיה פתוחה כשכל אחד אוכל "על עיוור" , ומצחקק למראה סדרה רדודה, ללא קשר עין ושיחה משפחתית .
משפחות מורכבות מעמתות אותנו לעיתים קרובות עם עולם ערכים שונה לחלוטין. באחת המערכות האלה פגשתי ילדים מושקעים, מתעניינים, מחונכים אך מפונקים עד אימה . בפעם השניה הילדה היתה מאולפת כמו חיית שעשועים בקרקס, מנומסת להחריד. בפעם שאחריה - אני מודה שהיה לי לא קל: ילדים שגדלו על ערכים אחרים. שפה רדודה למדי, הכל "זה " ו"כזה ", ספרים מחוץ לתחום , מי מדבר על הצגות וקונצרטים שההתעניינות שלי בהם הפכה לצנינים, תרומה לקהילה שהפכה לחלק משיגרת החיים של ילדים אחים בסביבתי היתה מושא לצחוק ואהבת הטבע והארץ נזנחה לטובת סדרות המדגישות שטחיות , עיסוק בלתי נסבל כמעט בבדיחות עדתיות תפלות בעיני ומיותרות לחלוטין, אבל מה לעשות שהקשר עם האבא שלהם היה הקשר החשוב באותה תקופה ? ...לא אחת מצאתי את עצמי כמו נטע זר בביתי שלי. כאילו אני בשכונה אחרת, למרות שעל דלת הבית היה רשום שמי .
חוויות האלכולהול הראשונות , וגם המגע הפיזי שחצה גבולות המקובלים לילדי כיתה ו' - הגיעו אל אוזני. לספר או לא לספר לאבא שלהם? ומתי לספר לו מה באמת קורה במסיבות אלה במועדונים מהם חוזרים בחמש בבוקר , כאשר בכל פעם הייתי מתעוררת בקלות כדי לשמוע את המתבגר מגיע בשלום? זוכרת שבת אחת של בכי גדול של ילדה בת 10 שבסך הכל ביקשה מתנה קטנה . התשובה השלילית הנוקשה של אביה הביאה דמעות גם אל עיני. לא יכולתי לשבור את המלה שלו אבל גם לא יכולתי לשאת את הצער שלה .
נ.ב. אמא חורגת יכולה גם להיות חברה טובה, לא מרשעת, כזו שאפשר לעשות איתה המון דברים כיפיים ולראות בה חברה בוגרת. היא " - ממש לא אשמה שהמשפחה התפרקה , בעיקר אם הגיעה אל חייו של אבא לאחר הגירושים ולא לפני ... הצד החיובי הוא ש"היא " מביאה עולם חדש לאבא שלכם, לא לוקחת את האהבה שלו מכם, ומאפשרת חיים אחרים אמנם, אבל לעיתים מסודרים ויציבים יותר ממה שיכלו להיות אילו היה ממשיך לחיות לבד .
נכון שזה כואב, נכון שזה שונה . אפשר להילחם בזה כל כל החיים, אפשר גם ללמוד לקבל ולהינות ממה שזוכים בו, גם אם לא מבקשים.
מה המשותף לג'ורג' וושינגטון, בודהה, המלכה אליזבת הראשונה, אופרה וינפרי ואברהם לינקולן? שואלת אילנה ינובסקי בספרה, "את כולם גידלה אם חורגת והם הגיעו די רחוק". אז לכולם יש סיכוי
יתכן שכמה מכם מחייכים וחושבים איזו נאיבית זו... תצחקו ...אבל יש גם מציאות כזו.
נ.ב.ב - לחבר החדש של אמא - יותר קל לדעתי ...מכל הסיפורים אשר בסביבתי הקרובה - ה"אב החורג" מתקבל יותר בקלות ברוב המקרים. על כך - בפעם אחרת ...
 |
עבור הילדים המתוסכלים מהשבר המשפחתי ועבור בן או בת הזוג ... 
