יום אחד זה קורה אתה מוצא את עצמך מטפל בהורים שלך...

אתה בפעם הראשונה נתקל בחולשות שלהם בפחדים ובגוף שלהם.

אתה גם פוגש את המילה בית חולים בתלת ממד... זה פגישה פחות 

נעימה מאשר לנחות בכוכב של אווטר. שם אף אחד לא כחול אן עם זנב

ואז שאתה שם, אתה רואה את הסוף... 

זה כמו לנסוע ברכבת ולהגיע לסוף הפסים.

וזה נותן לך אגרוף בבטן. דברים שרואים משם 

לא רואים כל יום. אתה תופס תבטן ואתה מבין

שאין מצב שתמשיך לחיות אחרי , כמו לפני.

אם ככה יראה הסוף שלנו

כדאי להזיז את התחת שעוד אפשר

לחיות ולחיות ולחיות... 

כי החיים שמים את הקץ בכיס הקטן!