בשל נסיבות פרטיות לגמרי, הקשורות בהורים ובתי חולים ולילות מחוסרי שינה והרבה מועקות וחששות - נסיבות שלא בא לי להתעסק איתן כאן מעבר לדיווח הזה - עברתי שבוע רע. לא האחרון, נראה לי. זה קורה. אני לא הראשון ולא האחרון שזה קורה לו. ולמרות שאין בידיעה זו כל נחמה, הרי שלפחות אדם לומד שאין טעם לעמוד ולמלמל 'רחמו עלי רחמו עלי', שכן מידת הרחמים בעולם איננה מספיקה כל צרכם של האנשים כולם.
בתוך כל המהומות שניחתות עלינו מעת לעת אנו נדרשים לקום בבוקר ולצאת לעניינינו הרגילים, ולשמש בתפקידים בהם אנו משמשים בימים כתיקונם, הגם שהימים דורשים תיקון מיוחד. וככה, ליוויתי את בני ביום רביעי האחרון לאיזו פעילות של משרד החינוך לכבוד יום ירושלים. בשעה שאבי, צנחן שחלקו באחד ההישגים הגדולים של האתוס הציוני - שחרור העיר ירושלים - לא מבוטל, שוכב לו בייסורים גדולים וללא יכולת תנועה על מיטת בית חולים, קיבצה מערכת החינוך כאלף ילדים מבתי ספר שונים ברחבי תל אביב והציבה מולם חבורה של חובשי כיפות, סרוגות כמדומני, שנראו לי בני גילי או מעט צעירים ממני, ויחד עימם עוד כמה עשרות נערים שבכל פעם שמי מהם רצה מאחד המבוגרים משהו הוא פנה אליו בקריאות "הרב! הרב!", ומזה למדתי שהאנשים החביבים הללו בסנדלי טבע וציציות משתשלשות על מכנסי ג'ינס, הם בעצם רבנים כולם.
עד כאן הכל היה חביב ורגיל. לא אומר שכמה מטובי ידידי הם רבנים, אבל גם בין אויבי אינני מונה רבים כאלה, בטח לא באופן מודע, וכל עוד כל אחד מאיתנו חושב את מחשבותיו בשקט ובצנעה ואיננו מתעקש לכפות אותן על האחר הרי שימשיכו לחייך את החיוך שבע הרצון שלהם כרצונם ואני אמשיך להיות ממורמר כאוות נפשי והכל יהיה בסדר.
אבל אז הם הציגו בפני עוללי תל אביב מין הצגה שכזו, שהיתה כולה שיר הלל לירושלים - אותה עיר שהעלינו על ראש שמחתנו ואף הרבה מעבר לכך - הצגה שתוכנה היה חזוני ומשיחי ונגוע באהבה ללא גבולות לעיר חסרת הגבולות וגם בקורט של גזענות שהיתה מכוסה במעטה של אור בעיניים ובשירת ירושלים של זהב כל כך הרבה פעמים, עד כי יכולת לחשוב שלא מדובר בעיר הקודש אלא באיזה מכרה בדרום אפריקה. ודווקא פה אפשר לחשוב שטמונה היתה מעט אירוניה, כי מי שיתבונן היטב יוכל אולי לראות פה ושם דמיון בין דברים שהתרחשו בהיסטוריה של המדינה השחורה-לבנה ההיא, לבין מה שקורה אצלנו.
אבל אני בטוח שדעתם של המרקדים היתה רחוקה מאוד מנקודת המבט הפרטית הזו שלי.
אחר כך, עם תום כיבוש העיר מחדש, הם חילקו לכל ילדי תל אביב הרכים ומשוללי תפיסת העולם הפוליטית כובעים וסטיקרים שעליהם היה כתוב "אני בתל אביב אבל ליבי בירושלים" ובלונים בצבעי כחול-לבן ודגלוני ארץ ישראל, ומצויידים בערכה הציונית הזו יצאו כולם לצעדה ברחובות תל אביב כדי להזכיר לתושבי עיר הפרצות שזהו יום חגה של העיר הסמוייה מעין. התהלוכה יצאה לדרך כשכל הרבנים הצעירים ונעריהם, מצויידים במגאפונים, שרים שירי ירושלים בשמחה אמיתית, ומחמרים בילדים להצטרף אליהם, אלא שאת מרבית השירים הללו הילדים לא שמעו מעולם, חוץ משתי כיתות של ילדות קטנות וחביבות מאיזה בי"ס דתי, שהלכו בדיוק מאחורי והשתתפו בשירה בהתלהבות מעוררת הערכה. הילדים האחרים, אלה שהוריהם עסוקים רוב הזמן בהגשמה אישית או בריהוט (סליחה - עיצוב) מחדש של הבית, הלכו ברחובות שהם מכירים היטב בגלל שזו הדרך לבראסרי והיו עסוקים בעיקר בשאיפה של ההליום מתוך הבלונים ובהשמעת קולות של דמויות קומיקס זה לזה.
גם סוג של אידאולוגיה.
אין לי מה לומר לזכותם של ילדיי או של הוריהם. זאת אומרת, אמא שלהם דווקא נראית לא רע, אבל על עצמי לא אוכל לומר אפילו את זה. ובכל זאת הצטערתי צער רב לראות איך המיתולוגיה הזו, שאבי השוכב בבית חולים וחבריו המזדקנים או המתים אינם יכולים לקום ולכבוש מחדש, נמסרה תוך כניעה ללא תנאי למי שרואים את העתיד בצורה שונה ממני ושלא בהכרח מוכנים להתפשר על חירות המחשבה שלי. ויותר מזה - שהיא הצליחה, המיתולוגיה הזו, להצמיח כאן קהות חושים ורוע לב ואלימות וגזענות וכפיית הרצון על האחר, ואני אינני מדבר על דרום אפריקה עכשיו.
באיזשהו שלב במהלך יום ירושלים התל אביבי הזה מישהו שם על הבמה הזכיר שזו שנת הרצל. יש משהו מגוחך בבחירה הישראלית בחגים ומועדים. שנת השישים של המדינה היתה אולי הדוגמא המפוארת ביותר לכך עד כה. שישים שנה? מה העניין? חמישים לא טוב? אולי נחכה למאה? לא. חגיגות השישים. שנראו משום מה כמו חגיגות סיום בית ספר או קורס מדריכים בצופים. אנחנו הרי כל הזמן שנייה לפני הסוף, איך בדיוק נחכה לחגיגות המאה? הרי אפילו זה שהגענו מאז לשישים ושלוש זה נראה כמו איזה נס רפואי. אז שיהיה שישים, או שמונים לרחובות או תשעים וחמש ליצחק שמיר. לא חשוב מה בדיוק סופרים, העיקר שיהיה מה לחגוג, ומהר, לפני שהכל ייגמר.
ועכשיו מאה וחמישים להרצל. שנת הרצל. ככה פורמאלי, יש ועדת כנסת בעניין. יהיה פאואר-פוינט. מה מאה וחמישים עכשיו? איזה עניין יש לנו בשנת הרצל? איזה עניין יש להרצל בנו ביום הולדתו המאה וחמישים?
--- לפני שבוע, במסיבה לכבוד פרוגרמה, המגזין אמנות ההוא, ניגשה אלי מישהי וסיפרה לי שיש לה בסלון עבודה שלי שנקנתה באיזו תערוכה לפני שנתיים. זה ממש ההדפס הזה שיש כאן למעלה. לא זכרתי את קיומו אפילו. מה שכן זכרתי זה את השיר הזה של יענקלה רוטבליט בביצוע הכל כך אלגנטי של רבקה מיכאלי.
זה עוד לא הכל. מחר, יום ראשון, מערכת החינוך לוקחת את הילדים לירושלים. שמעתי שלשר החינוך יש רעיון לחוק חדש שעד סוף י"ב כל ילד ישראלי יהיה חייב להיות בירושלים ארבע פעמים לפחות. זה בטח לא כולל ביקורים שעשינו איתם בגן החיות או במוזיאון ישראל. ירושלים הארד-קור. הייתי מציע שיעשו גם בוחן פתע בכתיבת פתקים לשים בכותל, שאלוהים יראה שיש התקדמות.
הבן שלי עמל אתמול על כל מיני חתיכות נייר ובסוף שאל אותי אם יש לנו נייר מדבקה. "למה?", שאלתי. "הכנתי סטיקר לטיול ליום ראשון," אמר, ושלף נייר מאחורי הגב, "אני בירושלים וליבי בתל אביב".
חוכמולוג.
---
עשו לי טובה, רק אל תתחילו לכתוב לי החלמה מהירה לאבא שלך וכל מיני כאלה, אני אתן לכם קרדיט שכולם חושבים ככה בלאו הכי. |
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (35)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
(הצצתי......)
-ראייה מעניינת לגבי החינוך לאמנות.........
-לגבי ירושלים
-לגבי שר החינוך
-לגבי
שכחתי מה אמרת.............
מירה
הרגת אותי עם הזאב זאב, לא הצלחתי לקרא כי התמונה קפצה לי לעיניים
ומיד שפכה אותי
אבל... אם לא נחגוג 60 למדינה ו 150 להרצל, ו- 130 לז'בוטינסקי (בחיי, הרגע בדקתי) וכן הלאה וכן הלאה, אם נחגוג רק בפאבים בתל אביב ורק בשאנטי במדבר ורק בכוכב נולד, אז על מה אבא שלך לחם? ועל מה חלם? ועל איזה בסיס ערכי יצמחו הילדים שלנו?
זה חרא שסוכני המכירות של הציונות הם הדתיים, זה ממש חרא, אני לגמרי מסכימה. ומצד שני, הם נעשו כאלה בזמן שעינינו היו נעוצות באח הגדול ובזמן שהיינו עסוקים בהגשמת האינדיבידואל. אני ואתה הרשינו להם לגנוב לנו את הדגל.
(וכן, זה חרא שאני מדברת בסיסמאות, אבל ככה יצא)
מאד דרום אפריקה התכוונתי - לא רק שם אלא גם פה
אני מסכימה איתך לגבי הרוח והטעות בדרך, אובדנה לטעמי הוא בהיחלשות הרצון למצוא דרך להשתייך למשהו גדול מהצרכים הנקודתיים-אישיים-הדוניסטיים וכו', משהו כמו איך לחיות יחד בחברה פולרליסטית סובלנית ומכבדת, לדוגמא
ההיצמדות להלכה ואי התאמתה למודרנה דומה מאד לשאר ההיצמדויות ואי התאמות לרוחות זמן המשתנות, בקצב גובר והולך, כתוצאה מזה יש בעיקר ייאוש, אדישות והרפיית ידים כללית, זה הנורא, עם קשה עורף נאמר כבר
אני לא בעד האידיאלוגיות הגדולות שאין בלתן אבל בהחלט מצרה על אובדן הסולידריות המלכדת שהיתה חלק מאותה רוח
אכן, בהחלט ניתוח אפשרי אחד לנצחון הנוכחי של הכוח המשיחי על הרוח והמוסר, ואולי גם לעובדה שבהפגנת השמאל אתמול היו רק 2000 איש ולא הרבה יותר.
לא כל מאבק אמור להיות קל ומוכרע בסיבובים הראשונים (אני מזכירה גם לעצמי). אבל בטוח שלא הגענו עד הלום רק בשביל להכריז על כניעה מוחלטת ולהגיד די, התעייפנו.
גם באמריקה יש כרגע כוחות אספסופיים גדולים (מונחי-פוליטיקאים), עם אג'נדה של גזענות, אטימות, אווילות ומה לא. אחת הסיסמאות האמוציונליות שלהם היא I want my country back, ועל זה אמר ביל מאהר (אחד מחכמי הדור, תגללו): and I want my country FORWARD
ואין על הבן שלך :)
חבר מביא חבר, לירושלים. http://vimeo.com/11655590
גם על ירושלים עוברים ימים לא קלים. כל החברה עם האור בעיניים חושבים בדיוק את מה שקיווית שהם לא יחשבו, ולצערי הם לא שומרים את המחשבות וגם לא את המעשים שלהם על עצמם.
אני מקווה שיישאר לך או לחברים המרהטים כוח גם לשייח ג'ראח. אם זה לא יקרה עכשיו נצטרך כבר הרבה יותר כוח ממה שנדרש למאבק עכשיו. ואני מציעה לקרוא לילד בשמו: אפרטהייד זו מחמאה. קוראים לזה נאציזם.
איזה כייף שאתה קופץ לכאן לפעמים...
עצוב, זה נכון.
דווקא די דרום אפריקה. לא מוכרחים לעשות השוואות של אחד לאחד, אבל יש לנו יופי משל עצמנו.
אבל לא זו הנקודה.
הנקודה היא כמובן הרוח, ולתפיסתי עצם הרוח עצמה היא שורש הבעייה של התפוגגותה, אם תרצי - טרם עת.
באה הציונות והציעה יהודי חדש. סחפה את צעירי היהדות באידאולוגיה של "נקעה נפש": לא עוד יהודי חיוור, כפוף בחדרי חדרים אלי ספר ואחר כך יוצא אל הרחוב לחטוף מן הקוזאק, אלא יהודי זקוף וגאה היוצא אל השדה להפוך בו, ומוכן להקדים מכה לכל הבא להכותו.
ואכן נאה הדבר להקדים את הבא להכותך, אולם החלפת מסורת שהינה תרבות וספרות ופילוסופיה ותפיסת עולם ומנהגים עממיים, החלפת כל אלה ברגבי אדמה ובקלשון ובגורן, והנחת יסוד כי אלה יהוו תחליף כנגד אלה - שם היו שגיאה מן היסוד ויהירות שאיש לא טרח לתקן אותן או להודות בהן זה כבר מאה שנה ויותר.
ומכיוון שכך מתייצב ועולה כוחם של אלה הקוראים בספר וגם מכים את הבא להכותם, או מכים סתם, ונחלש כוחם של אלה שעייפו מרגבי העמק ונותרו עם עסקאות נדל"ן וחופשות בחו"ל - פעולות שהן אמנם נעימות עד מאוד ומעניקות כוחות מחודשים לשלושה חודשים קדימה, אבל אינן יכולות להוות סיבת קיום לציבור שלם.
אם תרצו, אינזו.
עצוב
ויותר מזה - שהיא הצליחה, המיתולוגיה הזו, להצמיח כאן קהות חושים ורוע לב ואלימות וגזענות וכפיית הרצון על האחר
לא, לא דרום אפריקה וקל להתיחס לבן שלך, המדליק, במקום לשאלה איך לכל הרוחות מתה הרוח הרבה לפני שהאבות הנועזים וחדורי האמונה החלו אט אט להשיב אותה לבוראם או לבוראתם או למישלאיהיה
כתוב נפלא, כתמיד
וגם קל להיתפס לאסתטיקה ולציניות ולהמשיך להתעלם מהעיקר - תחושת הסוף קיימת בכל, יש לך ביטויים מאד משמעותיים בשפה - סוף הדרך שקוצר לסוף אומר הכל, כמו גם כזה כאילו וחבל"ז שמדגישים את היותנו תרבות בורדרליין כשדבר לא נחווה כאמיתי
אז מה עושים? כלומר חוץ מלהתריע ולהנהן בדרך לבראסרי או לפוסט הבא?
איזה יופי של רעיון היה לילד, אכן להב בגריסת היסודי.
מה קרה למשחרר ירושלים? זה חמור?
חסרונך הורגש. שובך, עם עוד פוסט צובט, משמח בדרכו המשונה.
למדתי בתיכון באותה כיתה עם גדעון סרצ'נסקי (כבוד השר סער, בשבילנו כיום). הוא היה חתיכת נודניק.
שלך,
גלי
ויש גם הרצל כזה אופושהו בתל-אביב
מאיפה יש לו כוח להיות.
(כתמיד להב מה יש לגיד)
עם כל הכבוד לקפה,
פוסטים מסוג זה, אמורים להיות מפורסמים בתפוצה הרבה יותר נרחבת.
חכם.
חוכמולוג בן חוכמולוג:)
נחת !
X2
"הבן שלי עמל אתמול על כל מיני חתיכות נייר ובסוף שאל אותי אם יש לנו נייר מדבקה. "למה?", שאלתי. "הכנתי סטיקר לטיול ליום ראשון," אמר, ושלף נייר מאחורי הגב, "אני בירושלים וליבי בתל אביב"."
ברוטוס: התפוח אינו נופל רחוק מן העץ
נטוס: במיוחד אם העץ הוא עץ אגס
ברוטוס: לילד יש חינוך טוב, הוא צודק
נטוס: ולאבא? זה ברור!
..
אוף.
כתבתי את כל הזעם שלי כאן, אבל אלוהי הוט השולטים בחיי כנראה שייכים לזרם המרקד לצלילי שירי העיר המוזהבת.
אז אני אסכם הכול במילה אחת.
מזעזע.
ארבע פעמים ירושלים
שלוש פעמים רמת הגולן
פעמיים מצדה
אחד אלוהינו
אפס פעמים מחסומים
אה מותק אתה מדבר על המאה לירות. אני על ה"עשר שקל". בזכרון שלי הוא היה בכלל צהבהב.
פער דורות :)
לא יודע מה יותר גרוע, יום ירושלים או בתי ספר לאמנות, אבל מילא.
בכל מקרה עידכנתי את הלינק לרבקה מיכאלי שנעלם משום מה.
אה, וזה היה שטר של מאה. כחול ויפה.
קטע. בדיוק השבוע במונית בדרך לביתמשפט בהרצליה, בשעת בוקר בלתי חוקית בעליל (נדמה לי שעוד לא היה אפילו 8 על השעון) חזיתי בפוסטרים הרצליאניים שפוזרו לאורך הכביש הראשי (מצחיק שיש כביש ראשי להרצליה. גם כן עיר) שעיצבו, כך נכתב, תלמידי בצפר לאמנויות כלשהו בהרצליה (גם כן עיר). למטה היה כתוב באמת "150 שנה להולדת הרצל". הפוסטרים היו חמודים, אחד לקח שטר של הרצל (על מה הוא היה? 10 ש"ח נדמה לי, בכלופן בקרוב הוא יוחזר בשטרות חדשים, כך קראתי) ועשה ממנו שטר של 2000. אחת הדפיסה סדרה של 150 תמונות הרצל סטייל אנדי וורהול, בצבעים. אבל בין כולם הכי אהבתי את זה שציטט שורה מתוך "בנימין זאב" ההוא, תשטוף את העפר מהעיניים. לא זוכרת את התוכן (בכל זאת 8 לפנות בוקר בהרצליה, גם כן עיר) אבל זוכרת שחשבתי לעצמי שכל עוד יש חתרן אחד לפחות בכיתה, עוד לא אבדה תקוותנו.
עזובותך ירושלים - יש בית משפט בהרצליה, ואפילו בצפר לאמנויות. הרצל בעצמו לא יכול היה לפלל ליותר תקומה מזה.
קולאג' מעניין הבאת כאן, אני חייבת לומר שאני במיאמי אך ליבי ב'בראסרי'.
תמסור לקטנצ'יק שצפוי לו עתיד גדול.
שבוע טוב להב.
רונית
ביום ירושלים השבוע יצא שנסעתי במונית מאנשהו לאנשהו.
הנהג היה ערבי.
נתקענו באיזה רמזור והנהג הדליק את הרדיו בדיוק להתחלת דבריו של איזה פשיסטולוג שבחסות האקדמיה אמר שהערבים מלכלכים את ירושלים.
ככה, בלי להתבלבל ובלי שמישהו יעצור אותו שם ברדיו.
אחר כך הוא צעק שחייבים לייהד את ירושלים וקרא לכולנו להתחיל לארוז ולעבור לבירת הנצח שלנו.
מספיק עם תל אביב, הוא אמר.
חיפשתי דרך המראה את העיניים של הנהג.
כשהן נפגשו אין מילה בעברית שיכולה לתאר את הכאב שראיתי בהן.
והפשיסטלוג המשיך לצעוק ברדיו בלי הפרעה.
אתה יודע, אמרתי לנהג, הזה שמדבר עכשיו ברדיו, גר בכלל בפנטהאוז בגבעתיים.
באמת? הוא שאל. איך את יודעת?
באמת באמת, אמרתי לו. הוא מוכר.
נקרענו מצחוק עד שהגענו היעד.
אז אני עם הבן שלך. תגיד לו ששמרתי לו מקום בברסארי.
רק אומר שאהבתי את כל רכיבי הפוסט. יום ירושלים אה....
מומלץ בחום.
את הכוכב תמסור לילד :-)
(...אפילו שגם לך מגיע על הכתיבה)
הלוואי וזה היה רק זאב זאב....
ויצא לך טוב, הבן שלך :)
ולהם מה שחשוב זה שביום ירושליים לא לומדים.
טוב מאוד.
מבריק כהרגלך. ומענין לענין - ילד גאון יש לך.
פוסטר גאוני להבי.