בשל נסיבות פרטיות לגמרי, הקשורות בהורים ובתי חולים ולילות מחוסרי שינה והרבה מועקות וחששות - נסיבות שלא בא לי להתעסק איתן כאן מעבר לדיווח הזה - עברתי שבוע רע. לא האחרון, נראה לי. זה קורה. אני לא הראשון ולא האחרון שזה קורה לו. ולמרות שאין בידיעה זו כל נחמה, הרי שלפחות אדם לומד שאין טעם לעמוד ולמלמל 'רחמו עלי רחמו עלי', שכן מידת הרחמים בעולם איננה מספיקה כל צרכם של האנשים כולם.

בתוך כל המהומות שניחתות עלינו מעת לעת אנו נדרשים לקום בבוקר ולצאת לעניינינו הרגילים, ולשמש בתפקידים בהם אנו משמשים בימים כתיקונם, הגם שהימים דורשים תיקון מיוחד. וככה, ליוויתי את בני ביום רביעי האחרון לאיזו פעילות של משרד החינוך לכבוד יום ירושלים. בשעה שאבי, צנחן שחלקו באחד ההישגים הגדולים של האתוס הציוני - שחרור העיר ירושלים - לא מבוטל, שוכב לו בייסורים גדולים וללא יכולת תנועה על מיטת בית חולים, קיבצה מערכת החינוך כאלף ילדים מבתי ספר שונים ברחבי תל אביב והציבה מולם חבורה של חובשי כיפות, סרוגות כמדומני, שנראו לי בני גילי או מעט צעירים ממני, ויחד עימם עוד כמה עשרות נערים שבכל פעם שמי מהם רצה מאחד המבוגרים משהו הוא פנה אליו בקריאות "הרב! הרב!", ומזה למדתי שהאנשים החביבים הללו בסנדלי טבע וציציות משתשלשות על מכנסי ג'ינס, הם בעצם רבנים כולם.

עד כאן הכל היה חביב ורגיל. לא אומר שכמה מטובי ידידי הם רבנים, אבל גם בין אויבי אינני מונה רבים כאלה, בטח לא באופן מודע, וכל עוד כל אחד מאיתנו חושב את מחשבותיו בשקט ובצנעה ואיננו מתעקש לכפות אותן על האחר הרי שימשיכו לחייך את החיוך שבע הרצון שלהם כרצונם ואני אמשיך להיות ממורמר כאוות נפשי והכל יהיה בסדר.

אבל אז הם הציגו בפני עוללי תל אביב מין הצגה שכזו, שהיתה  כולה שיר הלל לירושלים - אותה עיר שהעלינו על ראש שמחתנו ואף הרבה מעבר לכך - הצגה שתוכנה היה חזוני ומשיחי ונגוע באהבה ללא גבולות לעיר חסרת הגבולות וגם בקורט של גזענות שהיתה מכוסה במעטה של אור בעיניים ובשירת ירושלים של זהב כל כך הרבה פעמים, עד כי יכולת לחשוב שלא מדובר בעיר הקודש אלא באיזה מכרה בדרום אפריקה. ודווקא פה אפשר לחשוב שטמונה היתה מעט אירוניה, כי מי שיתבונן היטב יוכל אולי לראות פה ושם דמיון בין דברים שהתרחשו בהיסטוריה של המדינה השחורה-לבנה ההיא, לבין מה שקורה אצלנו.

אבל אני בטוח שדעתם של המרקדים היתה רחוקה מאוד מנקודת המבט הפרטית הזו שלי.

אחר כך, עם תום כיבוש העיר מחדש, הם חילקו לכל ילדי תל אביב הרכים ומשוללי תפיסת העולם הפוליטית כובעים וסטיקרים שעליהם היה כתוב "אני בתל אביב אבל ליבי בירושלים" ובלונים בצבעי כחול-לבן ודגלוני ארץ ישראל, ומצויידים בערכה הציונית הזו יצאו כולם לצעדה ברחובות תל אביב כדי להזכיר לתושבי עיר הפרצות שזהו יום חגה של העיר הסמוייה מעין. התהלוכה יצאה לדרך כשכל הרבנים הצעירים ונעריהם, מצויידים במגאפונים, שרים שירי ירושלים בשמחה אמיתית, ומחמרים בילדים להצטרף אליהם, אלא שאת מרבית השירים הללו הילדים לא שמעו מעולם, חוץ משתי כיתות של ילדות קטנות וחביבות מאיזה בי"ס דתי, שהלכו בדיוק מאחורי והשתתפו בשירה בהתלהבות מעוררת הערכה. הילדים האחרים, אלה שהוריהם עסוקים רוב הזמן בהגשמה אישית או בריהוט (סליחה - עיצוב) מחדש של הבית, הלכו ברחובות שהם מכירים היטב בגלל שזו הדרך לבראסרי והיו עסוקים בעיקר בשאיפה של ההליום מתוך הבלונים ובהשמעת קולות של דמויות קומיקס זה לזה.

גם סוג של אידאולוגיה.

אין לי מה לומר לזכותם של ילדיי או של הוריהם. זאת אומרת, אמא שלהם דווקא נראית לא רע, אבל על עצמי לא אוכל לומר אפילו את זה. ובכל זאת הצטערתי צער רב לראות איך המיתולוגיה הזו, שאבי השוכב בבית חולים וחבריו המזדקנים או המתים אינם יכולים לקום ולכבוש מחדש, נמסרה תוך כניעה ללא תנאי למי שרואים את העתיד בצורה שונה ממני ושלא בהכרח מוכנים להתפשר על חירות המחשבה שלי. ויותר מזה - שהיא הצליחה, המיתולוגיה הזו, להצמיח כאן קהות חושים ורוע לב ואלימות וגזענות וכפיית הרצון על האחר, ואני אינני מדבר על דרום אפריקה עכשיו.

באיזשהו שלב במהלך יום ירושלים התל אביבי הזה מישהו שם על הבמה הזכיר שזו שנת הרצל. יש משהו מגוחך בבחירה הישראלית בחגים ומועדים. שנת השישים של המדינה היתה אולי הדוגמא המפוארת ביותר לכך עד כה. שישים שנה? מה העניין? חמישים לא טוב? אולי נחכה למאה? לא. חגיגות השישים. שנראו משום מה כמו חגיגות סיום בית ספר או קורס מדריכים בצופים. אנחנו הרי כל הזמן שנייה לפני הסוף, איך בדיוק נחכה לחגיגות המאה? הרי אפילו זה שהגענו מאז לשישים ושלוש זה נראה כמו איזה נס רפואי. אז שיהיה שישים, או שמונים לרחובות או תשעים וחמש ליצחק שמיר. לא חשוב מה בדיוק סופרים, העיקר שיהיה מה לחגוג, ומהר, לפני שהכל ייגמר.

ועכשיו מאה וחמישים להרצל. שנת הרצל. ככה פורמאלי, יש ועדת כנסת בעניין. יהיה פאואר-פוינט. מה מאה וחמישים עכשיו? איזה עניין יש לנו בשנת הרצל? איזה עניין יש להרצל בנו ביום הולדתו המאה וחמישים?

 ---

זה עוד לא הכל. מחר, יום ראשון, מערכת החינוך לוקחת את הילדים לירושלים. שמעתי שלשר החינוך יש רעיון לחוק חדש שעד סוף י"ב כל ילד ישראלי יהיה חייב להיות בירושלים ארבע פעמים לפחות. זה בטח לא כולל ביקורים שעשינו איתם בגן החיות או במוזיאון ישראל. ירושלים הארד-קור. הייתי מציע שיעשו גם בוחן פתע בכתיבת פתקים לשים בכותל, שאלוהים יראה שיש התקדמות.

הבן שלי עמל אתמול על כל מיני חתיכות נייר ובסוף שאל אותי אם יש לנו נייר מדבקה. "למה?", שאלתי. "הכנתי סטיקר לטיול ליום ראשון," אמר, ושלף נייר מאחורי הגב, "אני בירושלים וליבי בתל אביב".

חוכמולוג.

עשו לי טובה, רק אל תתחילו לכתוב לי החלמה מהירה לאבא שלך וכל מיני כאלה, אני אתן לכם קרדיט שכולם חושבים ככה בלאו הכי.