פרופיל
לפעמים נדמה, שהדברים שאנו זוכרים אמיתיים יותר מהדברים שאנו רואים
התמונה באדיבותו של יורם לילך http://cafe.themarker.com/view.php?t=844056
לובי קטן קישוטים משתלשלים מהתקרה שאריות בדים, כפתורים, נצנצים לשמח לבבות. סביב שולחנות ישובים קשישים כבויים וקירות ספוגים בריח הזקנה. כל מה שלא נאמר במילים, ניכר על הפנים - הם חיים זה הכל.
גופה הצנום מרותק לכסא גלגלים. מחרוזת ולק סגלגל - רמז מצוּלל לְעָבָר שנדכא עד עפר. בבואי אליה עיניה מתמלאות אור וחיוך קטן, חיבוק ונשיקה וכבר מאיצה בי לקחת אותה לטיול. השמש מלהיטה את ראשינו ובמעלה מדרכה ידי דוחפות בחמלה, כשהיא צועקת: "עצרי! עצרי! אני רוצה לרדת!" ליד ספסל בגינה עצרנו לעשן סיגריה. שואפת כולה כמו שואפת-את-כל-העולם ועיניה מתרוצצות סביב כמחפשות אחר שנותיה האבודות. לרגע נדמה שהצלילות שבה אליה. בזיכרון מקליש היא שואלת כעוסה: "למה אבא יצא מהבית ולא לקח סוודר?" "אין לך מה לדאוג לאבא, במקום שהוא נמצא אינו נזקק לסוודר". מביטה בי כילד שנתפס בקלקלתו: "בואי נזוז מכאן, ותזכרי שאין לי כסף בארנק לשלם לנהג מונית שיקח אותי הביתה ודַי לא לדחוף לי אוכל!"
לאורך המסדרון אנו עוברות ליד אקווריום. דגי זהב דקיקים מביטים בנו בעיניים מזוגגות ובזעקה חרישית מניעים את הלסתות.
* מוקדש לננה ** נכתב בהשראת שיר הפסטה של גרייס.
|
פוסטים אחרונים
- עוגת שוקולד אוסטרלית 23/3/13
- הַסְּתָו שֶׁאֵינֵךְ יוֹדַעַת 30/10/12
- אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֶליךְ 9/9/12
- אלונה (לוני) ריעני הלכה לעולמה 8/8/12
- החתונה של מאיה - (פרק 3) 7/1/12
- החתונה של מאיה - (פרק 2) 23/12/11
תגובות (67)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לכן, דיוטימה ושלומית.
אני מעבירה לכאן מילים שכתבתי בפוסט של שלומית בנושא "קשישים":
על סמך הכרות עמוקה עם קשישים, אני יכולה להעיד על כך, שאדם, שניחן בהומור אישי בחייו אינו מאבד אותו לעת זיקנה. ברור שהמינון יורד, אבל זה נעים ומעודד לשמוע זקן צוחק על עצמו בחן ובהומור.
פעם העסיקה אותי שאלה: מה גרוע יותר בזקנה? להיות פגוע קוגניטיבי או פגוע פיזית-גופנית?
היום אני יודעת את התשובה: פגיעה קוגניטיבית זה אובדן קשה ביותר, פגיעה שמובילה את הקשיש לניתוק מבחינה תקשורת וחברה וברגעים נדירים של צלילות דעת (כאשר מגלה הבנה), קשה לו לקבל את מצבו האומלל.
הלוואי וכולנו נהייה ערים ורגישים יותר לקשישים או לזקנים (היינו הך מצידי), שחיים במחיצתנו ובקהילה בכלל.
לימים יפים!
מזה כחמש עשרה שנים אני פוגשת קשישים - הצעירים ביניהם בני 80. לצד קבוצת המוגדרים "תשושי נפש" - לשון נקייה לכל המחלות הניווניות כאלצהיימר, ישנם מאות שגם אם גופם תשוש ואינם יכולים עוד בלי מכשירי עזר - ממקל הליכה, מכשיר שמיעה, עד כיסא גלגלים - לא נס ליחם. שמור בהם חוש ההומור וגם העיניים הבורקות כשבשיחתי לפניהם אני מזכירה פה ושם אהבה וסקס [!]
אין אדם צעיר - אפילו הגיע לגיל "אמצע החיים" - יכול לדעת דבר על עולמו הפנימי של הזקן, גם אם יספר לו הלה פכים מחייו. על היומיום, על המקום שממנו הוא צופה בעצמו ובסביביתו, על תחושת הבדידות הגדולה גם בקרב ילדיו, שאינם "רואים אותו", על תחושת העלבון כשמדברים מעל לראשו, כאילו אינו נוכח, על האנרגיה הדרושה לו לכל פעולה פשוטה מרגע שהוא מתעורר... אינו יכול לדעת כל עוד לא הגיע למקומו.
תודה, לולה יקרה, על הפוסט הרגיש והמרגש שהקדשת לננה שלך.
תודות למגיבים שהצטרפו בהמשך ועל המילים החמות: דניאלה, לוני וארז.
לוני דיר, אשקול את דברייך :)
אופ, כמה שהזיקנה מנבלת.
מכיר את המקומות האלה, בהם אנחנו, הצעירים-שגם-הם-יהיו-זקנים-יום-אחד, מותירים את אלה שאהבו אותנו פעם, לחכות למותם.
עם הזמן, האהבה הופכת למחוייבות, ומשם לנטל. אנחנו מתקשים להבין על מה ולמה הם נאחזים ככה בחיים. ממרומי צעירותנו-היחסית והיהירה, אנחנו אומרים לעצמנו "אנחנו לא נחיה כמותם, אנחנו נדע מתי לצאת מן העולם הזה לבושים בכבודנו ובאנושיותנו"
לפעמים קצת נגעלים מה"ריח של המוות הקרוב" מאבדים סבלנות מול רפיסות הדעת שלהם. ממהרים לשים אותם מאחורי גבינו, עד לביקור הבא.
באיזה שהוא מקום אנחנו יודעים שנגיע לשם, שנחיה כמותם, שנרגיש נטל לא רצוי. אבל היהירות (וההדחקה, תודה לאל על חסדים קטנים) מאפשרת לנו לחשוב לרגע "לנו זה לא יקרה"
לולה יקרה,
(תגידי, את מאמינה שלא ראיתי את זה? )
התמונות האלה והדיאלוגים האלה
מוכרים מילה במילה, תמונה בתמונה.
במיוחד סצינת ה" תעצרי אני רוצה לרדת "
עולם אחר, נפרד, בו אנשים ממתינים לקיצם
באופן אכזרי ונלעג.
והסניליות (דמנציה ושאר ירקות) - זה יכול
היה להיות משעשע אם זה לא היה עצוב כל כך.
תודה...
ו....אני בעד שכתוב.
ד"ש לננה המעשנת הכבדה (:
הרגת אותי עם הדלי....
המון תודה יקירתי על הרגישות והתובנות שלך. מילים של טעם כתבת.
שמחה על ביקורך :)
רציתי להוסיף שזה נראה לי כיף גדול לעשן עם אימא כמו שלך על ספסל צדדי בשביל, ושאולי הדמנציה סוף סוף משחררת מעכבות והיא מקודדת בנו לעמעם את המורא הגדול כמו הירידה בחדות הראייה,
כתבת יפה ביותר, וברגש ובכבוד, הקרבה אל הקץ אולי אין מר ואכזר מזה, ועצוב וקשה,
אבל מול הדעיכה הארוכה ומלאת שלבים קשים של אמי הבנתי את הדברים היותר משמעותיים, ומצאתי את עצמי משננת לילדים הנכדים שלה שזה זמן חסד, שזו הזדמנות לפעמים לתיקון, שיש הרבה יופי גם בזה,
ומה שנתפס אצלנו כתקופה של כיעור ( בהשוואה למה?)בתכנית החיים בתרבויות אחרות זהו אולי המשך טבעי , ובמקום להרחיק דווקא מקרבים עוד יותר, אם קשיש נמצא בסביבה שרואה אותו בדיוק אותו כמו שהוא יש בזה יופי עצום ואפילו שמחה. למרות שבכל יום כבר נפרטת הפרידה לפרידות קטנות מקדימות,
תודה לך
אומרים שמי שלא רוצה להזדקן
עליו למות צעיר...
ואני בכל זאת מאמינה שכשמגיעים
לזיקנה יש איזה חסד שעוזר לרובנו
לקבל ולהשלים עם כלות החומר,
כי הרי הרוח נמצאת מעליו.
כתבת יפה ורגיש, וחמלה היא
תמיד מצרך יקר.
תודה לך לולה יקרה
תודה לכל הקוראים ולכל המגיבים שהצטרפו לאשכול.
שבת נעימה,
לולה
תודה לולה- שמחתי על התוכן-נגע לליבי - ועל תרומתי.
שמרי על עצמך ותבריאי במהרה !
אמי נהגה לומר לי בילדותי, ספק בצחוק, ספק ברצינות "כשאת תהיי גדולה ואני קטנה - את תטפלי בי גם". הסתבר לי בבגרותי, שהדבר התקיים, אם כי, בשנוי קל - לא הסכמתי שהיא תוכנס לבית אבות. לצערי, התנאים המשופרים לא מנעו ממנה לצלול לתהומות החידלון המנטלי, בטרם נתפסה בזרועות הסרטן.
זִקְנָה ארורה.
.
נגע ללבי התיאור שתיארת את הישישה ביצירה שלך. אני שמחה שברגעי הצלילות שלה הצליחה לעשות את שחפץ לבה.
מקסים
כתבת יפה, לולה, והיה מעניין לקרוא.
החזרת אותי לכאב בימים שביקרתי את אמי, כשאיבדה את צלילותה לפני מותה.
שנשמע בשורות טובות.
חג שמח, עמוס.
ואנחנו מייחלים להגיע לשם.... איזה אירוניה!
לולה יקירתי,
החזרת אותי לימיה/חודשיה האחרונים
של אמי שבגיל 94, עדיין ביקשה
סיגריה מאחותי.
עדיין קיבלה אותנו בחיוך מדהים
וליטוף אוהב.
הזיקנה, אין שום דבר מרנין בה.
צריך רק מזל לבת כמוך,כדי לעבור
אותה.
חיבור נוגע ללב ומוכר כל כך
שירך מדבר, לולה יקרה
חג שמח!
סיומם של חיים וקטע עצוב
שרבים מאיתנו עברו...
לילה טוב לך לולה כתוב יפה ברגישות , ובתבונה שלא להיסחף לרגשנות,
העישון בגיל הזה כבר לא נחשב לחטא,
אז מה אם היא תחטוף סרטן עוד 10 שנים,
לפחות שתהנה בתקופה שעוד נותר לה,
מולנו ברחוב גרה אשה זקנה , היא והפיליפינית,
היא היתה בגיל המתקרב למאה,
כל בוקר היו מושיבים אותה בכניסה לבית והיא היתה מעשנת סיגריה אחרי סיגריה כאילו רוצה למצות את ההנאה ,
עד הסוף המתקרב ובא
שיהיה לך חג שמח יקירה
בידידות רבה אשר
תיאור ראליסטי עצוב על מצב קיים (בינתיים).
יפה תיארת, לולה, את הישורת האחרונה.
תמיד יש משהו מעיק ומכמיר בראותך את האנשים האלה המשוועים לעזרה ולתשומת לב.
כנראה שהרבה אהבה , זהו שם המשחק.
תמציתי ומלא עוצמת תיאור*, וחמלה רבה.
תיארת כל כך יפה את הכאב הזה, כאב המפגש עם יקירנו והפחד שזה יכול לקרות גם לנו.
אגב, תרגמתי למישהי תקציר מאמר מלומד על דברים מפתיעים ולא כל כך עצובים שיכולים לצמוח מנפש תשושה....(למשל, הגדרת המציאות מחדש...)
...והתמונה של יורם נפלא, כמובן.
תודה לך לולה!
לולה יקרה,
אחד הסיפורים היפים שקיבלתי הערב כמתנת יום הולדת לקרוא. זה סיפורך. כבשת אותי בשפה העשירה, ביחסים בינך לבין אמך, ברכות , בעדנה ובסבלנות הרבה בה טיפלת בה, נתת לה לגעת בך ברגע אינטימי, שתיכן מעשנות סיגריה :את נושמת לתוכך רגעי אהבה והיא שואפת לתוכה את מראות הקסם האישיים, רגעי נחת עם הבת, נופים מוכרים מהטיול בשדרה. סיפור עם כבוד ואהבה להורתך. הזיקנה היא הכיעור של החיים ואת רקמת לה מרבד מואר להלך עליו בכסא גלגלים
תודה על מתנתך
חג שמח*
בחופשות בין הסמסטרים, עבדתי בבתי אבות.
אני זוכרת כמה ריחמתי על הקשישים שאף אחד לא בא לבקר אותם
וכמה הערצתי כמה מהם כאשר ראיתי כמה נלחמו ונאבקו עד הרגע האחרון על הזכות שלהם לחיות...
להזדקן, זו לא מחלה. זהו טבע הדברים.
להיות נזקק לעזרת אחרים, קשה יותר (בין אם צעיר או קשיש)
רק שלא נזדקק...
תודה לך מיקית.
אם הצלחתי לגעת, עשיתי את שלי :)
תודה גליתוש.
את יודעת מה הכי קשה? כאשר צלילות הדעת חוזרת לשניות והקשישה מודעה למצבה המכמיר ושואלת, "לאן? לאן הלך השכל שלי?"
חה חה חה
לולליתוש חמודה ,
עם ראש צלול וחד , כפי שאת ,
תתפקדי ביעילות , ומתוך מודעות לולתית
גם בעוד 40 שנה.
הכי גרוע שיכול לקרות . שתשפכי את המים עלי
במקום לתעלה , וזה , מזה גרוע...
אז ישאיר אותי לדבר שטויות עוד כמה דקות...
תודה גרייס.
פסטה תמיד מתקבלת אצלי בברכה.
קבלי חיבוק ורק טוב :)
תודה דויד.
אתה חושב שאני אזכור בשביל מה הדלי?
תודה על ההתחשבות :)
I owe you one.
תודה שמעון.
באיזשהו שלב, היפוך התפקידים ממתין לכולנו. עצוב, כן.
תודה דבי.
יפה אמרת. רק נתפלל שיכולת הזיכרון תהיה שם :)
יש רגעים מאושרים בזיקנה תשושה.
האם שווים הם עוד קצת ימים, חיים?
מתי הרגע הנכון לעזוב את העולם הזה?...
עצוב נורא.
לולה יקרה
בדרך כלל מנסה להגיב בצורה מצחיקה, משעשעת או סארקסטית,
אבל לא כאן.
כל מי שטיפל באם או דודה זקנה או היה באווירת בית האבות יודע על מה את מדברת.
דמעה התגלגלה על לחיי.
מנו.
אני תמיד מתפללת בכוונה : "אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו"
זה כל כך עצוב לראות מישהו שהיה עמוד השדרה שלך, שעתה איננו נושא את גופו או את זכרונותיו.
מקסים.
רגע לפני...
היטבת לתאר ביניקת הסיגריה כאילו שואפת את החיים עד תום.
זה מה שנשאר.
תודה מיא.
דיה צרה בשעתה :)
תודה תמרוש.
חייכת אותי. אני מניחה שלכל בתי האבות אותו שטנץ.
תודה לאה.
נכון יקירתי, יש גם שירים קשים. אלו החיים האמיתיים.
תודה דניאלה.
סבתך הייתה אישה חכמה.
תודה עופרה.
לשאוף ל-120 במצב כזה? אין סיכוי.
תודה נעמה.
אני מניחה שזו מקריות בלבד :)
לולית יקרה,
זה הגשר שבין שפת אם לשפת בת,
בין תקופה לתקופה, בין זיכרון לשכחה.
פוסט מרגש מאוד לביקור אנושי כ"כ.
תודה לך, ושבוע מצוין.
חשבתי על הדגים. להם זכות השתיקה, שבזכות היותם דגים.
ולא בחסד הסוג הזה של ההזדקנות, אילו נעשה עם אלו שצלילות דעתם נפגמת בנוסף לבגידת הגוף.
כתוב רך ואוהב לוללה.
הטקסט הזה עשה לי עצוב , אז בשביל לשמח את עצמי
(ואותך) החלטתי שארצה למות מזיקנה בבוא הזמן ,
כשאני שוכב על החוף , והגלים ( או אדוות) , גולשים ומלטפים
לי את הרגליים עד ה... וחוזר חלילה , ואת תהיי אחראית
עם הדלי הקטן למלא במים את התעלה שבנינו ביחד בחול ,
מסביב לטירה , לפני שנשכבתי למות עם הגלים שמלטפים
אותי עד ה... וחוזר חלילה...
:)
ברוטוס: חשבנו שאת בת 45 וחודשיים
נטוס: במקרה שלך, לולה - בלי הגבלת גיל
..
* :-0
אמיתי ומעורר אמפתיה. במיוחד אצל מי (כמוני לפני מספר שנים) שהגיע לגיל בו עליו להפוך להורה של הוריו.
תודה.
לפעמים נדמה, שהדברים שאנו זוכרים
אמיתיים יותר מהדברים שאנו רואים
לולה,
ולכן צריך לאסוף זכרונות טובים,
לרגעים שהם יהיו כל שנשאר.
תיארת מדוייק עד כאב,
אך עם הרבה חמלה.
שבוע טוב
דבי
כתבת יפה. אני מנחה עכשיו קבוצה של עובדות בבית אבות כחלק מפרקטיקום של לימודי תעודה בהנחיית קבוצות. אני נכנסת לבית האבות פעם בשבוע והדיירים יושבים על כורסאות בלובי ומביטים בי, חלקם מהנהנים ומחייכים, וחלקם לא. ובאמצע הלובי - אקווריום דגים. אף פעם לא חשבתי על החיבור הזה והנה כאן זה כל כך ברור. תודה
תמר
לולה יקרה, שיר קשה וכואב כל כך כמו שכואבת הזיקנה בעידן הזה של הרפואה המתקדמת. קשה, קשה מאוד.
תודה לולה ו*
לאה
וסבתי הייתה אומרת שהזיקנה היא העונש של החיים-את רואה את העליבות של נשים שהיו הדורות ואלגנטיות ועכשיו...ממש מדכא. לפעמים אני חושבת שזה ממש נוגד את כבוד האדם. לפחות אם את ליד זה עושה לה טוב. ליבי ליבי לך ולה. עברתי את זה. זו התקופה הקשה ביותר בחיי.
לשאוף עד 120....
זה הפוסט השלישי היום בנושא זיקנה שאני קוראת פה,,,,מעניין מה הביא את הרוח הזאת...
כתוב כל כך אמיתי וישר, לולה.
תודה פנינה.
הקטע עם הסיגריה זה באמת גדול. אנשים עוברים על ידינו ולא מאמינים שהיא מעשנת. כאילו מה?
וכשהיא עם סיגריה ביד, אפשר לראות בעיניים איך היא מתייצבת לרגע כמו אדם רגיל.
הצוות הרפואי כבר התרגל לתופעה ואף אחד אינו מוציא מילה מהפה.
מקסימום 50 אה?
עם אקדח או בלי, בכל מקרה לא צפוי לך מוות טבעי :)
תודה לזונות הכי שוות ברשת
תודה ארנה יקרה.
שמחה לביקורך :)
כרונולוגיה של זיקנה
ואין קסם בתשישות גיל
וגם לא בדימנסיה
את שם לתת לה רגעי חסד
של קשר למה שהיה
לסיגריה,נוף ויחס אישי חם
הבלבול לפעמים נראה לי
כחסד אלוהי ,כי צלילות
עלולה לחדד כאב
של אובדן הצעירות
אבל מה אני יודעת
ואולי גם לא אדע.
כתובבכל כך הרבה יופי,רגישות
וחמלה .
כבוד לולתי
ברוטוס: אחי, אתה יודע איך אני בוחר למות?
נטוס: כן, בגיל 80 מיריית אקדח של בעל קנאי לאשה בת 45 מקסימום 50
..
ביקור זקנה.
כמה מדוייק למצב ולתקופה כל כך לא ברורה.
ציור מופלא וממשי הבאת כאן בחיוך של הבנה וחמלה.