התמונה באדיבותו של יורם לילך

http://cafe.themarker.com/view.php?t=844056 

לובי קטן קישוטים משתלשלים מהתקרה

שאריות בדים, כפתורים, נצנצים לשמח לבבות.

סביב שולחנות ישובים קשישים כבויים

וקירות ספוגים בריח הזקנה.

כל מה שלא נאמר במילים, ניכר על הפנים -

הם חיים זה הכל.

גופה הצנום מרותק לכסא גלגלים. מחרוזת ולק סגלגל -

רמז מצוּלל לְעָבָר שנדכא עד עפר. בבואי אליה

עיניה מתמלאות אור וחיוך קטן, חיבוק ונשיקה

וכבר מאיצה בי לקחת אותה לטיול.

השמש מלהיטה את ראשינו ובמעלה מדרכה  

ידי דוחפות בחמלה, כשהיא צועקת:

"עצרי! עצרי! אני רוצה לרדת!"

ליד ספסל בגינה עצרנו לעשן סיגריה.

שואפת כולה כמו שואפת-את-כל-העולם

ועיניה מתרוצצות סביב כמחפשות אחר שנותיה האבודות.

לרגע נדמה שהצלילות שבה אליה. בזיכרון מקליש

היא שואלת כעוסה: "למה אבא יצא מהבית ולא לקח סוודר?"

"אין לך מה לדאוג לאבא, במקום שהוא נמצא אינו נזקק לסוודר".

מביטה בי כילד שנתפס בקלקלתו: "בואי נזוז מכאן, ותזכרי

שאין לי כסף בארנק לשלם לנהג מונית שיקח אותי הביתה ודַי

לא לדחוף לי אוכל!"

לאורך המסדרון אנו עוברות ליד אקווריום.

דגי זהב דקיקים מביטים בנו בעיניים מזוגגות

ובזעקה חרישית מניעים את הלסתות.

* מוקדש לננה

** נכתב בהשראת שיר הפסטה של גרייס.