בבית האמנים חדרה נפתחות שתי תערוכות יחיד. מוצ"ש 22 למאי בשעה 20:00. 

מריאנה קורול - "רובדי זיכרון שקופים". אוצר: ד"ר אנטון בידרמן.

מריאנה קורול  נולדה בטשקנט, אוזבקיסטאן. את הידע האמנותי ואת הכלים ליצירה היא רכשה במכון לאמנות הפלאסטית בין השנים 1978-1990. המשיכה בלימודיה בפקולטה להוראת אמנות וזכתה לתואר שני בהוראת אמנות. את שנותיה בישראל מחלקת האמנית בין הוראת אמנות ובין יצירה אישית המחפשת את דרכה כאמנית ישראלית. מריאנה מחפשת את ה"ייחודי" ואת "המיוחד" שיבטא מצד אחד את עולמה הרגשי ואת האמת הפנימית הקשורה לתרבותה ובעיקר היא מחפשת אחר "זהות" אישית ואמנותית כאן בישראל. הזיכרונות לתרבות המקור בטשקנט אוזבקיסטאן מפרים את מחשבותיה של האמנית שמנסה לבחון את הקונפליקטים התרבותיים החלים בתוכה. האמנית שואלת על מאפיינים וויזואליים שפגשה בילדותה ובבגרותה שהם מקור השראתה ומאמת אותם עם מאפייני התרבות ודימויי- מקום כאן בישראל. המחשבה והרגש נעים כמטוטלת בין "שם לכאן", בין חלום למציאות, בין רצונות וכמיהות לעיתים גם אכזבות ואי שביעות רצון. ציוריה המוקדמים נשענים על מתודות ואסכולות של ציורי הקאנון הרומנטיים בייצוגם את הריאליזם הערכי ויסודותיו האיתנים המלווים ביופי המלטף של הראייה באחרות אנחנו מזהים עולמות מיסטיים ושל הפנטזיה על גבול המופשט ומעט סוריאליזם. על כך כותבת Tanya Sternson אצרת התערוכה של The Jewish Heritage Museum – Slovak's national Museum, Bratislava, 2007 שם הציגה האמנית תערוכת יחיד גדולה ורחבת ממדים. מקורות ההשראה של מריאנה קורול מושרשים במורשת היהדות עם זיקה ברורה לאמנות המודרנית.... מאז ילדותה בטשקנט, אוזבקיסטן, מריאנה נחשפת למגוון של תרבויות ומסורות ובעיקר התמקדה במאפיינים האמנותיים של המזרח והמערב שהוו חלק מאקלים הסביבתי בה היא גדלה והתחנכה. דיכוטומיה תרבותית ודואליות, תפישתית ורגשית מלווים אותה בהבניית זהות של ה"אני" הייחודי. מריאנה פילסה את דרכה בישראל דרך שני מישורים מקבילים: כמחנכת לאומנות וכאמנית פעילה שהשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בישראל וכאמנית ישראלית שהשתתפה בתערוכות קבוצתיות בחו"ל וכמייצגת אמנות ישראלית. כאן הדומה והשונה בהבנת  יצירותיה של האמנית. כיהודיה שחייה בפזורה היא עסקה בזהות יהדותה, נושאים שכללו חגים יהודיים, מסורות, נוף, ובחיפוש ושימוש בטכניקות מתחדשות. חלק אחר של עבודות מבוססים על תצלומים ישנים של נופי ישראל הנראים בחלקם כריאליזם פנטסטי. בעבודות אחרות הופך האובייקט היומיומי לאניגמאטי, דשא נראה כמו היער, אנשים שנראים כמו רוחות רפאים. לרוב היא מתמודדות עם נושאים ציבוריים, חברתיים ומסורת כחיפוש אחר חזון אישי ייחודי. החקירה הויזואלית, הרעיונית והתמטית הובילה אותה להתפתחות הסגנון והשפה האישית.בעבודות החדשות, מקלפת מריאנה את קליפת המציאות ואת מעטפת האריזה של הראייה וחודרת לחומר ולדימוי הלירי המאפיין את חומריה השקופים כדיאלקטיקה העונה על המעבר התרבותי משם לכאן. מפרקת את ההוד והדר של הדימוי הקלאסי לתחביר ציורי של מסומנים ושל כתב יד אישי הבנוי על שכבות צבע שקופות של אקוורלים על חומר אריזה לבן בוהק מנוכר וחצי שקוף. דרכם היא בונה ומרכיבה מחדש עולם של תרבות מקומית, תרבות הנשענת על יסודות המודרניזם הישראלי שחיפשו אחר מהות וזהות מקום וכמראה מקום.  עבודת המברשת והמכחול שלה  מגלים רבדים של צבירה שקופה וחושפים את הרגישות המיוחדת שלה כצליל ומארג וכארכיטקטורה המרכיבה את השלם האחר... הבחירה לעבוד בצבעי מים על חומר חצי  שקוף ובלחש חרישי כראיית רנטגן חודרת אל הפנים, מבטלת את התחושה של זמן-מחזורי ומעבירה אותנו לזמן הנמצא בין גבולות של תפר מתמוסס. לא אור ולא חושך, לא מציאות ולא חלום, לא חומר ולא רוח,  אלא מסמני עקבות והסמלה פרטית בין מערב ומזרח.....  

דר. ברוך גולדצביג - "התשמע קולי". אוצר: ד"ר אנטון בידרמן. 

לאמן מגוון רחב של יצירות שעסקו בעבר הלא רחוק בעיקר ביופי של נופי הטבע וביופי של הסביבה הקרובה דרך דימויי טבע דומם. בתערוכה הנוכחית מתמקד ברוך בדמויות מחייו ומעלה דרכם את תחושת הגעגוע העמוק באמצעות ביטוי אקספרסיבי לכוד בצבעוניות של אפלה מתמשכת.  ציוריו עוסקים במומנט הפסיכולוגי והקיומי של האדם. דיוקנאות של אנשים מבוגרים נראים בערוב חייהם ובסבלם, נוצרת תחושה עמוקה של ערך קיומי ומצידו השני הפחד בפני המוות.  דר. ברוך גולדצביג נולד בצפת, אימו נפטרה עוד בהיותו ילד בברזיל. שם בילה את ילדותו ורכש את השכלתו כרופא באוניברסיטה סם-פאולו. עולה לישראל והיה בין מייסדי קיבוץ געש. אהבתו לארץ ישראל, לנגב, ולברתה אשתו ז"ל השפיעו עמוקות על חייו. לעולם לא השתחרר מבדידותו בדומה לשיר של רחל "זמר נוגה", אשר מתחיל ב"התשמע קולי", המביאה אותו לאותה תחושה של הגשמת רעיון העלייה ועזיבת קרובים וחברים בברזיל איתם הוא בילה, התחנך ועיצב את חייו. הציור מהווה עבור ברוך גולדצביג כלי ביטוי ומוליך לרגש הפנימי המהווה חלק אינטגראלי מילדותו והתפתחותו המלווה אותו עד היום. השילוב בין אומנות ורפואה איזנו אותו באופן מושלם. בתערוכת יחיד הנוכחית בסגנון Emotional Realism  נחשפים אנו לעולמו הפנימי, עולם שאבד וזעקת  הגעגועים כהצבעה על קיומו של ה"אני" הזוכר והמתגעגע וכמוליך העובר מעשייה אמנותית אל עבר החיים עצמם, אל החוויה הרגשית המרחיבה את גבולות התודעה שהמניע המרכזי שלה אינו הטיעון האסתטי בלבד, אלא שכלול של טענה במישור הקיומי/מהותי. זה מתבטא בכוחו האינטואיטיבי ומעלה זיכרון אודות היכולת שלנו לחוות את הנשגב הטעון באמונה וברגשות עזים אל מישהו או משהו אהוב שאבד... רגשות ילדות, בגרות, אהבה וגעגועים  מהדהדים כמסמך ועדות למחזוריות החיים. מדיוקן עצמי עם הגולגולת דרך דיוקנאות קרוביו משמעות מיוחדת. עבודות שחורות, מקרינות עוצמה, כוח, פחד ויופי באקורד אחד. עשויות בצבעי שמן על בד ומאופיין בגוון של סופיות עם אסתטיקה של אלגנטיות. משטר עבודה קפדני וסיזיפי עם שליטה בתהליך. שחור בתוך שחור, חושך בתוך חושך, הולך לקראת המהות והתכלית בידיעה שבחירת הדימויים הם רק זיכרון בניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. הדיוקנאות משמשים אותו כמטאפורה לנוף פנימי ולמה שמתחולל בתוכו והוא בודק את השפעת הזמן על עצמו. העיסוק שלו בדיוקן הוא אובססיבי, יש בו חפירה וגילוי מחדש, לפעמים חסר רחמים. התבוננות פולשנית ואינטימית שיש בה גם משיכה וגם דחייה. כמו אדמה חרוכה שאותה הוא מבקש להביא לידי ביטוי אמנותי ולספר על יופייה הפנימי. עם השנים הפך הציור של ברוך גולדצביג חושפני יותר,  חופר עמוק יותר ויותר בהדגשת השינויים החיצוניים ובהן עבודה יותר אקספרסיבית. במבט מעוכב על ציוריו אנו מזהים הלכי רוח משתנים, ידיים ממששות, ידיים מעל המצח כנושאות תפילה, מתחת לסנטר, בתנוחות של דאגה, הרהור, תובנה, עייפות. הידיים אינן מניחות – מותחות את העור  המקומט, מפסקות את העפעפיים, תוקעות אצבעות לפה, מועכות את עודפי העור ויוצרות קימוטים. בעבודה אחרת הגוף נמתח עד קצה היכולת, הראש מורם כלפי האפלה בזעקה רועמת של כאב ועל ידיו כפפות מנתחים ... בכל אחד מהעבודות הם נראים שונים כל כך,  לעיתים הם נראים זקנים, לעיתים ילדים, לעיתים משתאים, והלכי הרוח משתנים מציור לציור וגם באותו ציור עצמו. נראה שאין גבול לסקרנות הזו של אדם אל מול פני האדם הקרובים לו, הפנים הם הדבר  השכיח ביותר ועם זאת המרתק, המופלא והייחודי ביותר שלנו. בפני אדם משתקפת כל מהותו – עברו ועתידו וביניהם מצבו הקיומי של האדם.   

פתיחת התערוכה: מוצ"ש , 22 למאי בשעה 20:00.נעילת התערוכה: 14 ליוני 2010 

  ימים ושעות ביקור:ב' – ה' , בוקר: 12:00 – 9:00, ערב: 20:00 – 17:00כניסה חופשית..

בית האמנים חדרההנשיא פינת רוטשילד, חדרה