רחש של גאווה נישא ברחבת ההופעות של "גן חנה", כששיירת הילדים, לבושים בלבן צחור, עטורים בזרים לראשיהם, החלו לפסוע בצעדים איטיים וחגיגיים, ידיהם הקטנות מתוחות במאמץ שרירים לשאת את הטנא הכבד, המלא כל טוב, שכל אימא הכינה אתמול בבית.
תלתליה הזהובים של רותי שלי זהרו למרחוק, וחשתי את לבי מתפוצץ מאושר. כמה חבל שאבא שלה לא יכול לראות אותה. מילותיו האחרונות בבית החולים היו "תשמרי על רותי שלנו, שתגדל ותהיה אישה מקסימה כמוך...". "רותי'לה!", לא התאפקתי וקראתי, מניפה את המצלמה שלי שוב ושוב בטירוף. "שקט!", היסה אותי קול גברי נוזף מאחוריי, שדקה לאחר מכן פרץ במטר צעקות "בועז! בועזי חמודי! תסתכל על אבא!".
משהו בילד השחום, שעיניו השחורות זרחו, הזכיר לי תמונה עמומה מנבכי ילדותי. היה זה חג השבועות ב"גן רינה", בנס ציונה. היינו בני 5, כששרנו בקולות צפצפניים "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים....". לפני הטקס לא התעצלנו והצצנו זה בטנא של זה כדי להשוות. רוב הטנאים היו די דומים. האימהות שלנו מילאו אותם בכל טוב – אשכולות ענבים ירקרקים ואדומים של תחילת הקיץ, עגבניות אדומות בשלות, אפרסקים ורדרדים, שסק כתום. רק טנא אחד בלט בעליבותו, כשבקושי כיסו את קרקעיתו קולרבי אחד, קישוא בודד, ופלפל זקן ומצומק. אבל חיים נשא את הטנא שלו בראש מורם, כשעיניו השחורות זורחות מאושר, מתעלם מגלי הצחוק שלנו, ושר ב"ע" גרונית מודגשת "מן הע-מ-ק...מן הכפר ומן העיר...הבאנו ביכורים!".
זה לא שלהורים שלנו היה אז יותר כסף. הם פשוט השקיעו יותר כדי שאנחנו, הילדים, לא נרגיש מחסור. הם בזבזו חצי משכורת על הטנא הזה, על זר פרחים יקרים, על תלבושת לבנה שעולה הון, העיקר שנגיע לטקס הבאת הביכורים בגאווה. אבל ההורים של חיים, שלא מזמן עלו לארץ מפרס, לא ממש ידעו מה לשים בטנא. הכי מצחיק היה הזר ששמו לו על הראש – זר גלדיולות לבנות....פשוט נקרענו מצחוק. אבל חיים בכלל לא שם לזה. הוא חייך לעברנו, מאושר כולו, ממלמל "ארץ ישראל יפה, אתם ילדים יפים....".מה יש לדבר, מזל שהגננת לא שמה לב שאת השירה שלנו קוטעים כל רגע פרצי צחוק חנוקים...
בגן למדנו היטב את הסיפור על רות שהתעקשה לגלות מארצה ולהיות זרה ונוכרייה בארץ ישראל. ניהלנו דיון תרבותי כמה חשוב להתייחס יפה לזרים בארצנו, ואחר כך יצאנו בריצה לחצר לשחק, ולא שיתפנו את חיים ב"תופסת".הוא עמד לבד והסתכל בנו בעיניו השחורות, אך מעולם לא בא בטענות. לפעמים ראינו אותו חופן בידיו חול מ"ארגז החול", ומנשק אותו. אוי,כמה שזה הצחיק את כולם. רק אני לא צחקתי. לא יכולתי לגלות לאף אחד שחיים מצא חן בעיניי.
נגינת האקורדיון הזכירה לי ששוב צריך להניף את המצלמה. כעת רקדו הילדים את "ריקוד הטנא", כשהם מחליפים בני זוג בשתי שורות סימטריות. ה"קליק" במצלמה הקפיא רגע אחד, שבו מושיטה רותי שלי, זהובת התלתלים, את ידה לילד שמולה, ילד שחום שעיניו השחורות זורחות. מאחורי כתפי בישר לי "קליק" אחר ממצלמה, שהאבא המאושר הנציח אף הוא את הרגע. הסבתי את פניי לאחור. גבר שחום שחור עיניים ויפה תואר חייך אליי. "אני רואה שיש לנו כבר זוג לעתיד", צחקק בשובבות .
סמוקת לחיים הגיעה אלי רותי בריצה, מושכת אחריה את הילד שחור העיניים. "אימא, תשמרי לי את הטנא. אני ובועז הולכים לשולחן העוגות גבינות!", צייצה בת ה-5 שלי, והוסיפה בממזריות –"אבא של בועז גם כן לבד, כמוך....", וכבר שניהם התעופפו להם, משאירים את שנינו המומים. התפללתי שהאדמה תבלע אותי.
"לא ידעתי שהבן שלי מספר לכל העולם שאני אלמן....", אמר הגבר וכמעט יכולתי לראות איך הוא מסמיק מבעד לעורו השחום . "גם אני לא העליתי בדעתו שרותי שלי תספר לכולם שאני אלמנה....", אמרתי. הייתה שתיקה של מבוכה. אחזנו בטנאים, כאילו חיינו תלויים בהם. חיפשתי נושא שיחה נייטרלי, והצצתי בטנא של בועז. ראיתי קולרבי, קישוא, פלפל..."בחירה קצת מוזרה....", אמרתי. "אני יודע". באה התשובה. "אני שומר על הזיכרונות הראשונים שלי מחג השבועות, בשנה הראשונה שעליתי לארץ עם הוריי מפרס. זה מה ששמו לי אז בטנא.".
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |