הגעתי לדהמרקר קפה ולפייסבוק כי הבנתי שככה "צריך" כאשר אני פותחת עסק עצמאי, שזו פלטפורמה מצוינת להציג את העסק ולהיחשף. 

עיצבתי את העולם הוירטואלי שלי, כך שיהיה לי נעים בו, מצאתי חברים והתחלתי לקרוא פוסטים, חלקם ריגשו אותי וחלקם לא וכשרציתי להגיב, מצאתי שאני מתקשה, מתקשה להגיב לפוסטים כל כך אישיים במילים בודדות מבלי שיישמעו קלישאתיות ושטוחות, מבלי לחזור על מה שכבר אמרו רבים לפניי, ללא אינטימיות של ארבע עיניים ושני פרצופים ומבלי דו שיח אמיתי.

כל שנות עבודתי, אני עובדת עם אנשים, בתחומים שבהם הקשר, התקשורת, קשר העין והמגע  הם חלקים מאד משמעותיים .  גם כיום, כמנחת קבוצות, החלק המהותי בעסק שלי, הוא הקשר, התקשורת, קשר העין והמגע . 

לכן אני מרגישה זרה עדיין במדיה הזו ודווקא תחושת הניכור מתחדדת לי במקומות האלו, למרות שלפעמים יש תמונה ופנים, עדיין העובדה שכל הדברים שהזכרתי-לא קיימים, מהווה מחסום גדול בשבילי וזו הסיבה שלעיתים אני קוראת פוסטים, מתרגשת ונשארת עם התחושות ביני לבין עצמי.  

נכון לעכשיו, מתחולל בי מאבק איתנים בין מה ש"צריך", שהרי היום האינטרנט הוא הדרך לחשיפה במיוחד בתחום העסקי ו"אם אתה לא שם אתה לא קיים",  לבין הקושי להתנהל ולמצוא את הדרך שלי ואת מה שמתאים לי בדרך הזו. 

הרצון שלי "לפצח" ולפרוץ את המחסום חי ובועט והרי כבר צלחתי מספר "מחסומי חשיפה" כמו: הקמת אתר, פתיחת דפים בפייסבוק ובדהמרקר קפה עם תמונתי הגלויה, כתבה בעיתון מקומי, דברים שלא היו עולים על דעתי לפני זמן לא רב ועכשיו נותר לי להמשיך  ולנסות...