זה קורה כל פעם מחדש.

מתחיל בחלום בלהות שמעורר לעוד תובנה.

זה טראומה אבל גם סיפור על השתוקקות שאוטוטו 

הכל הולך להיות הרבה יותר רגוע, 

פחות גרוע, בקרוב יהיה טוב.

יהיה לי חם ונעים בלב ובנשמה.

אפסיק לרעוד, אתחיל להפשיר.

אפתח, אפרח, אשמח.

כך היה, הורוד התגלה. 

כמו כל הסרטים האמריקאים עם happy ending

מושלם.

אבל כמה קל לשכוח, הכל התנפץ בשנייה.

הזכרונות צפו הטראומות חזרו.

שום דבר לא מחשל אותך לנפילה,

ברגע אחד מתעוררים חזרה.

הורוד נצבע בחום, שהפך אחרי שעה לחום כהה.

עברה שנה וכולם מסתבר יוצאים מהחורים, מהתעלות או מן אללה לחופשי,

גם להם מגיע אבל למה זה מגיע לי.

הוא שוטט לי על תקרת המקלחת וההפלאשבקים חזרו.

הנשק של הקיץ יצא ובאוטומט המתורגל משנה לשנה

ריססתי. רק תמות. תעלם מהפריים.

הוא פירפר למוות ואיתו הזכרונות שעוררו אותי לזה,

שאין מושלם, יש כמעט.

אני מקבלת את הקיץ באמת בברכה, אבל לא אכפת לי להתמהמה עוד קצת.

בעצם עכשיו לא כל כך נורא.

בלי מלחמות, בלי יצורים, זוחלים או מג'קג'קים.

אין טוב בלי קצת ג'יפה. אין רע בלי קצת ניקיון ושקט חרקי.

עכשיו טוב.