כמה שעות אחר כך התקבצנו כולם בגבעת שאול. את עמדת בחוץ בשוק, לא מאמינה למתרחש. פתאום כולם קראו לך פנימה, הגיע הזמן לקרוא קדיש על אמא שלך. ושם הכל התחיל. או נגמר. אחותך בת האחת עשרה הסתובבה לבד, החזיקה דובי קטן ושאלה כל עובר ושב לאן לוקחים את אמא. אנחנו בלענו את הרוק וניסינו להסביר לה שאמא תמיד איתה, שומרת מלמעלה ודואגת לה. הלב נשבר לאלף חתיכות קטנות. איזה עולם אכזרי ודפוק.
אני יושבת בשעה מאוחרת זאת של הלילה ומנסה לשים את עצמי במקומך. אני, שלהכין מנה חמה לא יודעת, שכל צד קטן מלווה באמא. איך אפשר להתגבר על אובדן כזה? ואז אני מרגישה איום ונורא. את קברת את אמא שלך, ואני יושבת וממררת בבכי כבר שעות על המצב אליו הגעתי עם הדבר הזה, שכרגע לא ברור אפילו אם הוא החבר שלי.
יש לי מחנק אדיר בגרון. יש לי צורך עז פשוט להקיא הכל החוצה...והפעם, אפילו המילים לא מרפאות את הלב. זה השבוע הנורא ביותר שחוויתי זה זמן רב. הכל נהרס, נגמר, מתקלקל. אני יודעת שאני צריכה לסיים את מערכת היחסים שלי אבל פשוט אין לי אומץ. כי אצלנו אין סוף אמיתי. ברגע שהלב שלי יתחיל להחלים הוא יחזור, יכאיב וילך שוב. אני כבר שבוע בגהנום עלי אדמות, הזכר האחרון לזוגיות נגמר היום, ובכל פעם שאני אפילו חושבת על זה אני מרגישה נוראית, כי לך כואב יותר ואני בכלל חושבת על עצמי, על הצרות שלי. ואת יושבת שם ומקשיבה לי, שואלת אם השלמנו, מנסה להעסיק את הראש בדברים אחרים. אם יש חברוּת אמיתית חוויתי אותה השבוע. יש לי חברות מדהימות, שיעשו הכל בשבילי. שנעשה הכל אחת למען השנייה. שבוע שלם, יום-יום אנחנו יחד. דואגות לך ונטרפות מהמחשבה שכואב לך. ואת, שלא אמורה להתעסק בצרות שלנו מודה לנו שהגענו, שתמכנו ומתעניינת בנו בלי סוף. אומרים שבמצבים קשים אנשים נמדדים, שאם הם שם, באמת אכפת להם. אנחנו היינו שם, ואת אפילו במצבך, היית שם. אובדן אחד נוראי גרם לי להבין שגם אני צריכה לחוות סוג של אובדן, ואולי זה רק לטובה...כי כנראה שהגיע הזמן לשחרר, ולתת לאנשים שבאמת רוצים להיות בחיים שלי להיות בהם. במצבים קשים אנשים נמדדים, ואתה נכשלת בכל מבחן.
עכשיו רק צריך לאזור אומץ, לקבל את ההחלטה ולפעול. כי אני רוצה להיות שם בשבילך מבלי לחשוב עליי. אני רוצה להיות שם בשבילך ולחשוב עלייך. רק עלייך.
|