בפעם השלישית בחיי התאריך הלועזי והעברי נפגשים בערב שבועות (יום שלישי) אחרי שקבעו את הדייט הזה ביום הולדתי הראשון לפעם ב- 19 שנה.

אף פעם לא הבנתי איך בתור  מישהו שלא חובב מוצרי חלב (חוץ מפיצה), בחרתי להיוולד דווקא בערב שבועות. פעם בשנה בערך שבוע לפני החג אמא שלי עדיין מנסה: "לאפות לך עוגת גבינה?", 

"כן בטח, רק שיהיה עם הרבה תפוחים, ואם אפשר במקום גבינה קינמון, זה יהיה מצויין,"אני עונה.

יומהולדת זה זמן  טוב לבחון את השנה שהייתה.

אז מה היה לנו?

הוצאתי לאור ספר,הכנסתי את היוגה שוב למסגרת קבועה בחיי, ושיפרתי גמישות גופנית וגם קצת מחשבתית. 

מה נשאר לשנה הבאה?

לסיים את התירגום ולהוציא את הספר לאור באנגלית, לשחרר תקיעויות בחיים ועל הדרך אולי גם להתחיל פרק ב' בזוגיות.

לכבוד היומהולדת החלטתי להביא פרק מהספר שלי בשביל אלו מכם שיש זמן וחשק ואני גם אספר את הסיפור שלו. בפרק הזה מספר הגיבור המבוגר של הסיפור (אורי) לגיבור הצעיר (אהוד) סיפור-אגדה אינדיאנית. הסיפור הזה נולד מתוך שאלה ששאלתי בגיל 5 את הגננת (גם את זה אמא שלי מזכירה לי כל שנה , הא כן, בהזדמנות זאת, תודה לאבי ואימי שהביאוני עד הלום) וסיפור ששמעי לפני המון שנים ברדיו. שאלו פרשן כלשהו על רבין, איך גנרל כמוהו, איש מלחמה, הפך את עורו ליונה. התשובה של הפרשן הייתה סיפור אינדיאני על לוחמי השבט, שיום אחד עוברים לצד השני של המדורה, ונהיים חלק מזקני השבט.

חיברתי את שני הדברים והנה הוא הפרק לפניכם (חג שמח, ושוב המון מזל טוב לעצמי ) :

פרק 23 -מה היה קורה אם כל הדברים בעולם היו שקופים?

הסיפור שלי התרחש לפני כאלף שנה, במקום בו נמצאת כיום מערב ארצות הברית. "הולך על ענן" הוא שמו של גיבור סיפורנו. בנו הבכור של "רץ עם סוסים", ראש שבט "נוצות גבוהות".

שבט "נוצות גבוהות" היה שבט שוחר שלום, אבל כאשר נאלצו להילחם, הם היו מנצחים תמיד, שכן לוחמיהם היו כולם נועזים ביותר. בייחוד "רץ עם סוסים" ששמו נודע למרחקים כלוחם הגדול ביותר שראו מרבצי המרעה של ערבות מערב אמריקה מאז ומעולם.

השבטים השכנים העריכו אותם או פחדו מהם, וכך עברו שנים רבות מאז יצאו למלחמה. לוחמי השבט בילו את זמנם בציד, אימונים ועזרה לזולת. הם היו טובי לב, בדיוק כמו שהיו אמיצים. הם נהגו לשים את טובתם של חבריהם לפני שלהם. זה היה טבעי עבורם לנהוג כך, מכיוון שלא היו צריכים להיות מודאגים מהצרות שלהם. הם ידעו כי תמיד יימצא מי שיעזור להם ביום סגריר.

כל ערב בשעות בין הערביים היה "רץ עם סוסים" ניגש למרכז הכפר, מדליק מדורה ומתיישב לידה בנקודה הצפונית ביותר. אז היו מצטרפים אליו כל הגברים בשבט. מצד ימין שלו היו מתיישבים הלוחמים, ומצד שמאל זקני הכפר. כל אחת משתי הקבוצות הייתה יושבת בחצי מעגל, משלימות ביחד מעגל שלם מסביב למדורה.

בתחילת הפגישה הוא היה מדליק את מקטרת השלום, לוקח שאיפה ונושף למרכז המעגל. מאותו רגע, אף אחד לא היה פוצה את פיו, אלא אם החזיק בידו את מקטרת השלום. מי שרצה לדבר, היה מסמן כי הוא רוצה את המקטרת. המקטרת הייתה עוברת אליו, הוא היה לוקח שאיפה, נושף ורק אז מתחיל לדבר. כך לא קרה אף פעם ששני אנשים דיברו בו-זמנית, או שמישהו דיבר מבלי שמילא קודם את ריאותיו בעשן השלום ונשף את עשן המלחמה.

בפגישות אלה היו דנים בכל בעיה שהייתה מתעוררת בכפר, מהבעיה האישית הקטנה ביותר ועד בעיות ציבוריות שהיו נוגעות לכל תושבי הכפר. הן החליפו את מה שאנחנו מכירים מעולמנו כבתי משפט, ממשלות וכל רשות הקשורה לחוקים.

בשבט היה מנהג עתיק יומין מאז ומעולם: פעם בשנה, ביום הארוך ביותר בשנה, היה נערך במרכז הכפר טקס חניכה. כל הילדים שהגיעו באותה שנה לגיל 13 היו עוברים טקס מעבר מילדות לבגרות. הם הפכו ללוחמים. ירח שלם לפני הטקס היו הלוחמים המבוגרים ביותר, בני ה-31, לוקחים את הילדים תחת חסותם. מלמדים אותם להילחם, לצוד ולתרום בשאר מטלות השבט.

 הילדים היו גאים מאוד, והתרגשותם הייתה מגיעה לשיא ביום החניכה, היום הארוך בשנה. הם היו מתעוררים עם שחר ונבחנים בהכנה ובשימוש בנשק, הדלקת מדורה ומבחנים נוספים. מי שעבר את כל המבחנים, היה מגיע למבחן החניכה: הליכה על גחלים. אם הוא היה עובר גם את המבחן הזה, הוא היה מקבל גרזן, סכין או קשת ואשפת חיצים ויוצא לצוד. האחריות בציד הזה הייתה גדולה, כי הם צדו את ארוחת הערב לטקס הלילה מסביב למדורה, בו הם היו מוכרזים כלוחמים. כל השבט היה משתתף בשמחה של הילדים שהפכו לגברים, ללוחמים. אף ילד מעולם לא נכשל במבחנים הללו, זה היה בלתי אפשרי, הרי הוא כבר בגיל המתאים.

בסוף הטקס היו מקבלים הלוחמים החדשים נוצה, ומוריהם, הלוחמים המבוגרים בני ה-31, היו מעבירים אליהם את נשקיהם. מרגע זה המורים לא היו יותר לוחמים. הם סיימו את תפקידם כלוחמים, והיו מוכנים לתפקידם החדש כזקני השבט החכמים, אנשי השלום. כך זה היה מאז ומעולם. זה היה סימבולי מאוד: בגיל 13 אתה הופך ללוחם, ובגיל 31 אתה הופך לאיש שלום, חכם וזקן. טבעי כל-כך.

"הולך על ענן" היה שונה. כבר מגיל צעיר יכלו כולם לראות את זה. הוא גילה חכמת חיים שלא הייתה מתאימה לילד כה צעיר. כשהיה בן חמישה קייצים, נעמד בוקר אחד במרכז אוהל הילדים, סימן לכולם להקשיב לו ושאל "מי יודע מה היה קורה אם כל הדברים בעולם היו שקופים?" שקט שרר באוהל. הילדים הקטנים לא הבינו את השאלה. הילדים המבוגרים יותר לא היו בטוחים מהי התשובה. המדריכים היו בהלם. אגדה עתיקה שעברה מדור לדור סיפרה כי יום אחד יגיע אל השבט האמן – זה שרואה דרך הדברים, זה שהכול בשבילו שקוף. האמן ישנה סדרי עולם, עד שהשמים יהיו למטה והאדמה למעלה. האם יכול להיות ש"הולך על ענן" הוא האמן? מאז ומעולם, השמות שניתנו לתינוקות שנולדו בשבט הוכיחו את עצמם. מה יותר מתאים מאשר ש"הולך על ענן" יהפוך את השמים למטה? התשובה של "הולך על ענן" הקטן לשאלה שהציג הייתה פשוטה: "לא יהיו יותר אנשים סקרנים בעולם." התשובה הקסימה את כולם, ומאותו יום קראו לו רבים האמן.

"רץ עם סוסים" לא אהב את השם החדש שהודבק לבנו. איך יכול להיות שבנו הבכור של ראש השבט, הלוחם הגדול, לא יהיה גם לוחם גדול כמוהו? הוא היה מעדיף שאנשים יקראו לו הלוחם ולא האמן. הוא עשה כל שביכולתו כדי לתקן את דרכיו של בנו, אבל ללא הועיל. השיא הגיע ביום שלפני יום הולדתו ה-13 של האמן, שחל בדיוק ביום הארוך ביותר בשנה – יום המבחנים. האמן הודיע לאביו שאינו מתכוון להפוך ביום שלמחרת להיות לוחם, כי הוא מרגיש מוכן להצטרף לזקני השבט. האב היה המום. איך קרה לו כזה אסון? בצר לו, החליט האב להעלות את בעייתו לאסיפת הגברים סביב המדורה. הוא התבייש בבנו, אך לא הייתה לו ברירה. הוא הזמין גם את בנו לאסיפה וביקש ממנו לשבת מולו במעגל. בדיוק בתפר בין הלוחמים לזקנים.

ראש השבט הדליק את מקטרת השלום, שאף את עשן השלום, נשף את עשן המלחמה ואמר: "זקנים ולוחמים יקרים, אני צריך את עזרתכם. מחר, כפי שכולם יודעים, הוא היום הגדול. זה היה אמור להיות יום חג מיוחד ביותר בשבילי. בני בכורי, "הולך על ענן", אמור להפוך מחר ללוחם. אבל הוא החליט שהוא לא רוצה לגשת למבחנים. הוא חושב שהוא בן 31 ולא 13, ורוצה להיות אחד מזקני השבט. לפי חוקי השבט, כל ילד שמסרב להיות לוחם אמור להיות מסולק מהשבט לתמיד. זה מעולם עוד לא קרה. אמנם יש לו אפשרות לשנות את דעתו עד מחר, אך מכיוון שאני מכיר אותו היטב, אני יודע שזה לא יקרה. לכן, לפני שאני מורה לו לעזוב את השבט, רציתי לשמוע בעצתכם."

רחש עבר במעגל. כולם היו המומים מדברי ראש השבט, אבל אף אחד לא העז לדבר. הם לא ידעו מה להגיד. לבסוף, הזקן שבזקני השבט סימן לראש השבט כי הוא רוצה את רשות הדיבור. שמו היה "רואה למרחקים" והוא נחשב לאחד האנשים החכמים ביותר שנולדו אי פעם בשבט. הוא מיעט לדבר, אבל כשפתח את פיו, אפילו הצרצרים היו חדלים מצרצורם והיו מקשיבים לו ביראת כבוד. המקטרת עברה אליו, הוא שאף ונשף והחל לדבר: "ראש שבט נכבד, זקנים ולוחמים, אני הזקן שבזקני השבט. ראיתי לוחמים באים והולכים, ראיתי סופות שלג וחול, ראיתי שנות שפע ושנות רעב. אפשר להגיד שכבר ראיתי הכול, אבל הילד הזה הוא הדבר האחרון שנותר לי לראות בחיים. חשבתי כבר שאפספס אותו. לא האמנתי שהאמן יופיע בחיי. אני מודה לרוח הגדולה שלא אספני לחיקה לפני הופעתו. אני רוצה לשמוע את דבריו לפני שאנו מחליטים על עתידו."

רחש של הסכמה עבר במעגל. כולם הרגישו שיש משהו מיוחד בנער.

המקטרת הועברה אל האמן וכולם חיכו למוצא פיו. הילד שאף, השתעל, נשף, כחכך בגרונו והחל לדבר: "אבא, זקני השבט ולוחמים יקרים. מחר אמור להיות היום הגדול בחיי. היום בו אני הופך מילד לגבר. היום בו אני מתחיל לתרום את חלקי לחברה שהעניקה לי רבות במהלך 13 שנות חיי. במשך 18 השנים הבאות אני אמור לתרום לחברה כלוחם, עד שאהפוך לזקן חסר תועלת. זוהי דרך הטבע שלכם. ככה אתם רואים את זה. אך אני רואה זאת אחרת. בחייו של גבר יש שלושה שלבים. השלב הראשון הוא שלב הילדות, בו רוכש הילד מיומנויות שונות המכינות אותו לשלב הבא. בשלב הזה הכול מסתובב סביבו, המבוגרים עוזרים לו, הוא משחק ונהנה, הוא מרכז העולם. בשלב הבא הילד הופך לגבר, ללוחם, ולומד להשיג דברים בעצמו. הוא יוזם, הוא לומד אפילו לעזור לאחרים. בשלב הזה הוא לומד להיאבק, ולומד כי בעבודה קשה ישיג את מבוקשו. בשלב האחרון הוא השיג כבר את כל מה שרצה. עכשיו מתחילה התרומה האמיתית שלו לחברה. הוא מנוסה וחכם יותר. הוא למד ותרגל להשיג את מבוקשו במאבק ולכן יכול להעריך יותר את דרכי השלום. הוא למד לעבוד עם הטבע ולא נגדו, ולכן הוא יכול להשיג הכול יותר בקלות. הוא עוזר בגידול הילדים ובבניית העתיד שלנו.

מישהו, לפני שנים רבות, קבע בשבילנו גיל לכל אחד מהשלבים האלה. האם שאלתם את עצמכם פעם למה? מהו ההיגיון? האם זה עדיין מתאים לנו? אולי העולם השתנה מאז? האם העובדה שכך העולם נוהג מאז ומתמיד היא מספקת? האם צומח לכולנו שפם באותו גיל? האם כולנו חזקים באותה מידה? האם כולנו מתים כעבור אותו מספר שנים?

לכל אחד מאיתנו יש קצב משלו. כל אחד עמוק בתוכו הוא ילד, לוחם או זקן חכם במשך מספר שונה של שנים. בואו נקבל את זה. בואו ניתן לכל ילד לבחור מתי הוא רוצה להפוך להיות לוחם. בואו ניתן ללוחם להחליט מתי הוא רוצה להיות זקן. אולי בגיל 25? אולי בגיל 40? בואו לא ניתן למנהגי העבר לקבוע לנו את העתיד." הנער עצר וסקר את פני הגברים מסביב למדורה. הוא ראה בפני זקני השבט כי הם מבינים את נקודת מבטו, אך כפי שציפה, אצל אביו והלוחמים היה עדיין ספק רב בפנים. לוחמים נוהגים להגן על אמונותיהם בכל כוחם, הם פוחדים משינויים בין אם השינוי הוא לטובה או לרעה. מול התנגדות כזאת קשה להציג נקודת מבט חדשה. הוא זכר משפט חכם ששמע מאביו מספר שנים קודם לכן, "אדם, בדרך כלל, לא יזכור מה אמרת לו, אבל תמיד יזכור איך גרמת לו להרגיש." הוא ידע כי הוא צריך לעזור להם להרגיש את דבריו.

הוא המשיך בנאומו. "אנחנו חיים את האשליה. אם רק תביטו לרגע מהצד זה יהיה לכם ברור. קחו למשל את אבי. בשבילכם הוא ראש השבט הלוחם הגיבור, בשבילי הוא אב אוהב ומגן והשראה של חכמה, ואילו בעיני השבט השכן הוא אויב מסוכן, חסר פשרות, שמפחיד להתעסק איתו. היופי באשלייה הוא שכל אחד רואה את אותו הדבר בצורה שונה. אנחנו כולנו פיסות רוח, חלקים של הרוח הגדולה. היא הייתה מושלמת, אבל כדי לחוות את המושלמות שלה, היא הייתה צריכה להתחלק למיליארדי חלקים קטנים. פיסות רוח שילבשו צורה ויבחרו זווית ראייה. צירוף כל אינסוף זוויות הראייה השונות נותן לה את החוויה מכל זווית אפשרית. רק כך היא יכולה לחוות את המושלמות באמת. דמיינו לוח אבן חלק, כולו לבן, ולא מצויר עליו כלום. הוא גם הכול וגם כלום, חסרה לו היחסיות שיוצרת את החוויה. כך הרגישה הרוח הגדולה לפני שהתחלקה.

פיסות הרוח הקטנות שלבשו צורה שכחו את מקורן כדי שיוכלו לחוות בצורה אמיתית את האשלייה שיצרה הרוח הגדולה. עכשיו דמיינו שדה ענק מלא בפיסות רוח קטנטנות. לכל אחת זווית ראייה שונה על העולם. לפעמים הן רוצות לשנות זווית, אבל הן אינן יכולות לזוז כי הן לכודות בין אינסוף פיסות רוח שכנות מסביבן. אפשרותן היחידה היא להחליף מקום עם פיסה אחרת.

הלוחם מאמין שכדי לשנות זווית ראייה, הוא צריך לשנות את מקומו הפיזי. לשם כך, עליו להכריח מישהו אחר להחליף איתו מקום. הוא עקשן, דבק במשימה, מוכן ללכת עד סוף העולם ולאבד הכול רק כדי להצליח בשינוי. כך נוצרים עימותים ומלחמות. אם אני חזק, מישהו צריך להיות חלש. אם אני מנצח, מישהו צריך להפסיד.

זקן השבט, האמן, מרגיש עמוק בתוכו כי הוא חי באשליה. הוא מבין שהמציאות מורכבת מהתפישה שלו וכי השינוי לא חייב להיות פיזי. הוא מרגיש כי העולם סביבו מורכב מאחיותיו, פיסות הרוח הקטנות, חלקיקים מאותה רוח גדולה אחת, כמו אצבעות באותה כף יד. לכן, הוא אכפתי ומרגיש מחובר לכל אחד מחברי השבט. כשהוא רוצה להחליף נקודת מבט, כל שעליו לעשות הוא לשבת בשקט, לעצום את העיניים ולדמיין את עצמו בנקודה החדשה.

הוא יודע שלפעמים קשה להאמין ביכולתו לעשות זאת ואז עליו לפרק את ההתנגדויות, לחוות את המכשולים בדרך ללא התנגדות, ועל ידי כך להעלים אותם ולבנות אמונה יציבה. הוא מדמיין איך התחושה להיות בנקודה החדשה והופך להיות הנקודה החדשה. אז הוא מרים את ראשו ולפתע מבחין באיזה חלקיק רוח, אח, שכן, שרוצה לשנות את נקודת המבט שלו בדיוק בכיוון ההפוך. הרי הם חלק מאותה רוח אחת. אם אחד רוצה ללכת בכיוון אחד, יימצא תמיד אחר שרוצה ללכת בכיוון ההפוך כדי לשמור על השלמות. צריך רק לשים אליו לב והוא מתגלה.

הלוחם לא יראה את השכן הזה, כי תשומת הלב שלו נמצאת במלחמה ולא בהרמוניה. האמן יברך את השכן לשלום והם יחליפו מקומות באהבה, לא בפחד ומלחמה. מה שמבדיל בין זקן השבט ללוחם הוא לא הגיל, אלא ההבנה כי שינוי בתפישה יותר עוצמתי משינוי פיזי. לכל אחד יש זווית ראייה שונה, בין אם הוא לוחם או זקן. כל זוויות הראייה הן חשובות, הן הכרחיות לשלמותה של הרוח הגדולה. כדי שנרגיש טובים, אחרים צריכים לשחק את הרעים. הניגודים בינינו יוצרים את השלמות," סיים הנער את נאומו. הוא רעד מהתרגשות. הוא חשף אמת גדולה שריגשה את המאזינים. הוא לא חשב על זה מעולם לפני כן. הוא ידע שלא הוא דיבר אל הקהל, אלא הרוח הגדולה התערבה לרגע קט באשליה שיצרה כדי ליצור סדר חדש, כדי לחוות את השלמות.

רוח מזרחית קלילה שיחקה בשיח יבש שחלף סנטימטרים ספורים מעל הראשים במעגל. זה היה הקול היחידי שנשמע בכפר באותו רגע. אף אחד לא העז לפצות את פיו. כעבור דקות ארוכות ההתרגשות דעכה במקצת והדיון החל. במשך שעה ארוכה דנו הלוחמים והזקנים בנאומו של הנער. לבסוף, הוחלט פה אחד לקבל את הצעתו.

וכך, מאותו היום לכל גבר בכפר הייתה את הזכות לבחור את הגיל בו יהפוך מילד ללוחם ואת הגיל בו יהפוך מלוחם לזקן. בכל שנה, ביום שלפני היום הארוך ביותר, ראש השבט היה מדליק את המדורה ומתיישב בנקודה הצפונית ביותר. מימינו בחצי מעגל היו מתיישבים בגאווה כל אלה שבחרו להיות לוחמים בשנה הבאה. חלקם ילדים שעוד טרם נבחנו, חלקם לוחמים ותיקים, שיושבים שם כבר עשרות שנים. משמאלו התיישבו זקני השבט, חלקם צעירים מהלוחמים.

ביום למחרת, חלק מהצעירים היה מגלה כי הם עדיין לא מוכנים להיות לוחמים ואילו חלק מהלוחמים המבוגרים היה מגלה שהם עוד לא מוכנים לפרוש מתפקיד הלוחמים. אלה שגילו זאת היו חוזרים למעמדם הקודם ללא שום בושה. הם העזו, ניסו וגילו כי טרם הגיע זמנם להשתנות. הם יוכלו לבצע את השינוי בשנים הבאות. בני השבט למדו את שיעורו של האמן. ילד, לוחם וזקן חכם, אלה הם רק מצבי תודעה, וכל אחד חווה אותם בקצב שלו.

*         *        *

"ומה קרה עם הנער?" שאלתי את אורי.

"בסוף אותה פגישה הוא עלה על סוסו ועזב את השבט. הוא סיים את תפקידו. מאותו יום הוא שוטט ברחבי העולם ולימד את דרך האמן. יש אומרים, שעד היום הוא מסתובב בינינו ומלמד את דרכו." מאי שחררה אנחה, התרוממה מהקרקע ומתחה את רגליה האחוריות. היא ידעה לזהות כי סוף של סיפור הוא תמיד התחלה של משהו אחר.

* מתוך הספר "אחת, שתיים ומיליון", יצא לאור בהוצאת כתב, מרץ 2010.