זהו הרשומון השישי אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, או טקסטים שנכתבו בדיעבד, על סמך הזיכרון, בימים בהם התקשיתי להרים את ראשי מהכר, מובאים בתאריך בו אירעו ומסומנים בכחול.חלום החרק הגדול

30 יולי 2009 יום שניהיום חל תשעה באב.
לפני מספר ימים סיימתי עבודה בחברת "אלטל". החברה מספקת שירותים שונים לצה"ל ואני שימשתי בה כמתחקר במסגרת אחד מתרגילי האוגדות. שהיתי שם שלושה ימים, לא מעט בהשוואה למצבי הקליני והרפואי. דווקא שם חוויתי את אחת החוויות המשמעותיות ביותר במסע הזה של מחלת הסרטן. לאחר לילה ללא שינה, גופי נזקק למנוחה דחופה והלכתי לחדר האירוח של צוות התחקור. שכבתי על המיטה נאנח וגונח מהמאמץ ונרדמתי. ואז מופיע לו החלום הבא: אני שוכב במיטה ובטרם אני נרדם, רואה חרק גדול, מעין מרבה רגליים באורך חמישה אולי עשרה סנטימטר. החרק התמקם לו על הקיר הצמוד למיטתי, בגובה של כמטר וחצי מעלי, ללא תנועה. אני מאד נרתע מחרקים, ביום ובעיקר בשנתי. לרוב, הצביעו החרקים בחלומות שלי על מצבים של חרדה. קראתי לחגית וביקשתי ממנה להרוג את החרק, או לפחות לסלק אותו. אין בעיה היא אמרה, כהרף עיין נעלם החרק ונרדמתי בשלווה. כשחזרתי הביתה נזכרתי בחלום וסיפרתי אותו לסתיו. סתיו, שמהירות מחשבתה כמהירות האור, פירשה את החלום מיד בצורה הפשוטה ביותר. לדעתה "החרק מסמל את הסרטן וביקשת מאימא להרוג אותו והיא עשתה זאת". אם כך, חגית הצליחה להחדיר לראשי את הרעיון, שיחד נהרוג את הסרטן. מתברר שאני מאד סומך על חגית.
במהלך התרגיל היו שעות שמאד התקשיתי בהם. לפעמים בקושי הלכתי בין אוהלי החמ"ל והתדריכים וגררתי את רגלי, משל צמודים אליהם משקולות המושלות בי. עם זאת, היה זה צעד מצוין ומועיל. אומרים שנדרש אומץ למה שעשיתי, יתכן, הרי רק שבוע קודם לכן קיבלתי את הטיפול הכימותרפי השני ותופעות הלוואי צפות, אם כי הם לקראת סיום. האמת היא שזו בחירה ברורה בחיים ולא בשקיעה בדכדוך ובחוסר תועלתיות. נכון, תמיד יש את החשש מלפגוע בעצמך ולשבש את תהליך הריפוי, אבל אני קשוב לגוף שלי. שצריך מנוחה אני נח, שצריך לאכול אוכל, גם אם קצת מגעיל וקשה בהתחלה.
האיזון בין ההקשבה לצרכי הגוף לבין הרצון לחיות חיים "רגילים" הוא קריטי. האיזון נלמד בשיטה של ניסוי וטעייה. אני מודה, שככל שהתקדמתי במספר הטיפולים כך היה לי יותר קשה עד שהגוף קרס לתוך עצמו.
חגית משקיעה מאמץ גדול בחיפוש פיתרון, או לפחות הקלה, לנפילת האנרגיה הנוראית המתרחשת בין יום חמישי ליום ראשון לאחר טיפול הכימותרפי,הניתן ביום שני בשבוע. בתקופה הזו מאז תחילת הטיפולים אני צריך מנוחה רבה מחד ובד בבד לצאת ולפגוש אנשים, לקבל אורחים וכפי שאמרתי קודם, נדרש איזון.
בחודש ספטמבר 2009 פנינו לדיקור סיני, זה בהחלט עזר, אך קשה לכמת את התמורה הספציפית. ספטמבר אוקטובר עתידים להיות החודשים הקשים ביותר מבחינת הטיפולים ותופעות הלוואי ולכן הקושי בכימות התמורה.על סבל:

יש יותר מדי סבל בעולם ואני הקטן בקושי מצליח להושיע את עצמי. הפיתרון הוא כנראה לסייע למעגל הקרוב אליו אתה נחשף, כי אין סוף לסבל. הסבל הזה קורע לעיתים את נשמתי בצורה בלתי נסבלת. מצאתי שאני ער ומודע לסבלם של אחרים, באופן חזק ביותר, כאשר אני סובל. יש שיגידו שזה מחליש, אך אותי זה חיזק. הלוואי ואף פעם לא האבד את הרגישות הזו לסבלם של האחרים.הרהור על המלחמה בסרטן:

המחושים והדקירות הקלות מהריאה השמאלית לכיוון הגב פחתו בעוצמה ובתדירות  אינני יודע, אם זה טוב או רע. האם הגידול בריאה השמאלית, איתו אני מנהל שיחות יומיומיות, מתעצם, גודל ומתפשט, או נחלש ומצטמצם והאם בכלל המחושים והדקירות הם סימן למלחמה בסרטן כמו שאני מדמיין. דווקא עכשיו, שאני כותב, הם התגברו, אינני יודע מה המשמעות, אך אני אופטימי. אופטימיות, אין דרך אחרת. ביום שני הקרוב, 3 אוגוסט, נבצע בדיקת CT ולאחר מספר ימים, נדע מה מצב הגידול בריאות. האם חלה הטבה או חס ושלום הרעה, שתבוא לידי ביטוי בגודל ובהתפשטות. אני לא מפחד, רוצה ומצפה לתוצאה טובה אחרי שני הטיפולים שעברתי.  צריך וחובה לכתוב לרבי. קודם, להודות לו על הליווי שלו ובהמשך לבקש הצלחה בבדיקה של יום שני הקרוב.

זאת הייתה "חוצפה" לצפות לתוצאות חיוביות כל כך מהר, אך התוצאות היו בהחלט חיוביות. ממדי הגידול בריאות קטנו. אין זה הישג של מה בכך לסרטן כה אלים. הגידול מגיב לטיפול הכימותרפי. אין זה אומר שהוא לא ירים את ראשו בהמשך, אך בהסתערות הראשונית והמאוד מאסיבית עליו הוא נסוג נסיגה ראשונה.

תקופת הצלצלים, הזיות, חלומות בהקיץ, מול האצטדיון

אוגוסט – ספטמבר ומחצית ראשונה אוקטובר 2009

במשך כחודשיים וחצי, בין חודש אוגוסט ועד אמצע אוקטובר 2009, לא כתבתי רשומון  סדור וכמעט כל מה שנכתב על  תקופה זו, נכתב על בסיס הזיכרון ועל בסיס היומן שלי בו כתבתי מדי פעם הערות, או ציון תאריכי בדיקות וטיפולים. היו לכך סיבות רבות, אך נדמה שהסיבה המרכזית היא, שהפניתי את מרביתה המכרעת של האנרגיה שלי לטיפול במחלה ובתופעות הלוואי והייתי פשוט מותש, או בשפה פשוטה "גמור". "גמור" בעיני באותה התקופה הייתי אדם, שכמעט ואין לו מה לתת, שבר כלי, אך מצליח להמשיך ולהלחם. בכיתי אפילו בכיתי הרבה. הייתי עצוב אפילו עצוב מאד. התיאבון היה מחריד, ריחמתי על עצמי, הייתי זרוק והנחמה היחידה הייתה שנת הלילה. הצלחתי להירדם ולברוח. למדתי להכניס את עצמי למעין מצב היפנוטי מרגיע ובלילות הייתי במצב זה. הכינוי שנתתי לתקופה זו כתקופת הצללים, ניתן משתי סיבות. האחת שתקופת החושך הסתיימה, או לפחות הייתה בתהליכי סיום. עד אז חייתי בחושך מוחלט. כמו סוס שמכסים לו את שדה הראייה והוא אינו רואה מצדדיו ומסוגל להביט רק קדימה. כך הייתי אני. כעת יותר ויותר , לאחר כשלושה חודשים מיום גילוי המחלה, ראיתי צללים מהצדדים. מעין "פלשבקים" מהעבר, חלומות בהקיץ, מקומות בהם הייתי, או שדמיינתי שהייתי בהם. והנה אני יושב בפארק שלמול האצטדיון על סלע ירושלמי. עונה מתחלפת בעונה. אביב, קיץ, סתיו, חורף. כל עונה ויופייה כל, כל עונה וקסמה, כל  עונה ופריחתה וריחותיה. ואני מתגעגע כל כך מתגעגע עד כאב צורב מקשיב לציוץ ושירת הציפורים, נרדם מעט ומתעורר ואני לבד. הזיית "מול האצטדיון", הייתה מופיעה בכל יום במשך תקופת הצללים. הדחקתי ושכחתי אותה במהלך שעות העירות וגם בשנת הלילה היא לא הופיעה. חלמתי בהקיץ על ריפוי על חזרה לאחור בזמן. כל חלום בהקיץ מערב עבר ועתיד ולא את ההווה כאילו אין לו לזה משמעות. העבר זורם חזק בעורקי ואני חוזר עד הילדות כמו בסרט. בסרט אינני מצליח למלא הבטחות שהבטחתי אבל אני מבקש בדמיוני הבנה למצבי אין לי אנרגיה גם למלא הבטחות, להיות "בסדר"  וגם להלחם במחלה. בדיקות CT ו MRI-, שגרת טיפול, ציפיות ואופטימיות זהירה

3 אוגוסט 2009 יום שני

היום כמתוכנן ביצעתי בדיקת CT לגוף. את סריקת ה – CT  אני עושה בממוצע כל שלושה חודשים, על מנת לעקוב אחר מקור הסרטן, הגידול בריאה השמאלית ולאתר גידולים חדשים אם צצו להם כאלה. בדיקה זו הייתה הראשונה מאז הבדיקה שגילתה את הסרטן בעת שהגעתי לחדר מיון בתחילת מאי 2009. פיתחתי ציפיות להצלחה בסריקה, או לפחות לעצירת המחלה ומניעת התפשטותה. האמת היא, שד"ר נחושתן הזהיר אותי, שלעיתים, כאשר תוקפים את הסרטן הוא דווקא מגיב בתחילה בהתפרצות וגודל לו ורק לאחר מיכן אולי תבוא נסיגה. בעת מועד הסריקה הייתי לאחר שני טיפולים כימותראפיים והרבה מלחמה פסיכולוגית, אמונה ודמיון מודרך  שעשיתי לעצמי לצמצום הסרטן.  CT, בדיקה מאד לא נעימה. שתיית "חומר ניגוד", למעשה דיו שצובע את האיברים הפנימיים בצירוף הזרקת חומר ניגוד למערכת הדם דרך עירוי גורמים לתחושה של בחילה וחום. לאחר ההזרקה מתפשט בתוך גופך גל חום כמעין שריפה השורפת את כל מה שבדרכה. אצלי לפחות תחושת השריפה באה לידי ביטוי בבית החזה ובאזור אברי המין. לאחר מספר שניות זה עובר. השהות בתוך מכונת הסריקה תלוי בהיקף הסריקה הנדרשת, כלומר איזה איברים וחלקים בגוף נסרקים. במקרה שלי הסריקה נמשכת קרוב לחצי שעה, אחרי הכול יש לוודא, שהמנוול הקטן לא מצא לו מקומות חדשים לגדול בהם.

6 אוגוסט 2009 יום חמישיביומן השבועי שלי אני כותב הערה, "תוצאות  נהדרות". הגידול בריאות נעצר ואף קטן במקצת. אלה תוצאות נהדרות ביחס לפוטנציאל הקטלני של הסרטן, אני כמובן עדיין חולה סרטן ועדיין נשקפת סכנה לחיי. אבל זה בהחלט מעודד את הרוח, מעורר תקווה ומפיח רוח חיים בנשמה הדואבת. מצד שני, אין להיגרר לאופטימיות מסוכנת ואכן בהמשך הדרך חוויתי גם אכזבות ונסיגות.

9 אוגוסט 2009 יום ראשון

היום ביצעתי בדיקת הדמיה, MRI לבירור מצב הגידול בראש. הסריקה הזאת יותר סימפטית מבחינתי בהשוואה לסריקת CT. זאת מהסיבה, שאין צורך בשתיית חומר ניגוד והחומר המוזרק בעירוי לא גורם לי לאותה שריפה הנגרמת בהזרקת חומר הניגוד בבדיקת CT. סתיו ליוותה אותי לבדיקה זו. לסתיו יכולת לגעת במחלה, לינון יכולת לגעת בי. אני מאד אוהב אותם, גם אם הם לעיתים מאד מרוכזים בעצמם. גם את הבדיקה הזו אני עושה בממוצע אחת לשלושה חודשים. בדומה לציפיות שהיו לי לפני בדיקת ה – CT, היו לי ציפיות חיוביות מבדיקה זו, שהסתמכו על העובדה, שביצעתי 20 הקרנות לראש ואם חלה נסיגה במקור הסרטן שבריאות, מדוע שלא יחול שינוי לטובה בגרורה הקטנה בראש? אכן הבשורות היו טובות. ראשית לא נמצאו גידולים חדשים ואין זה דבר של מה בכך. האזור ממנו הוסר גידול בניתוח, כן אותו גידול של 5 ס"מ, נקי לחלוטין. הגידול הקטן, למרות שאין דבר כזה קטן, אלא פוטנציאל הנזק וההתפשטות הוא שקובע, תקוע במרכז המוח ללא יכולת לנתחו ולהסירו, הצטמצם כמעט בחצי, מגודל של 13 מ"מ לגודל של 7 מ"מ. מאד שמחנו וההרגשה הכללית הייתה שאני בכיוון הנכון. אך סרטן כידוע היא מחלה ערמומית וקשה. בזמן שהטיפולים והתרופות נלחמים בגידולים, הם גם תוקפים תאים בריאים בגוף. הלכתי ונחלשתי והרגשתי איך הסרטן נערך לקרב הבא. גם אני נערכתי להמשך הקרב, לא נתפסתי לאשליות ולא חשבתי שהנה בעוד זמן קצר יגמר הסיוט.

10 אוגוסט 2009 יום שני

היום קיבלתי את המחזור השלישי של הטיפול הכימותרפי. אני כותב חצי שורה על סבל בל יתואר שבא לאחר הטיפול.16 אוגוסט 2009 יום ראשוןנפגשתי עם ד"ר נחושתן לשיחה בהתאם לתור שנקבע מראש. עם ד"ר נחושתן נפגשתי אין סוף פעמים. לעיתים בהזמנת תור מראש לימי ראשון, יום הקבלה במרפאה, ובלי תיאום מראש בימי השבוע האחרים בכל מיני "חורים" בבנין שרת. ד"ר נחושתן הוא הרופא הכי זמין ונגיש בעולם. היתרון של הפגישות המסודרות בימי ראשון הוא בעובדה, שהזמן הוא נטו שלך ולא גזלת זמן של חולה אחר, אם כי יחד עם אלף דברים אחרים, שהאונקולוג שלי צריך לעשות בזמנו הקצר עם כל כך הרבה חולים שבוחרים בו כרופא שלהם.  אנו עוברים על הסטאטוס הרפואי שלי בצורה סדורה. אינני זוכר את תוכן השיחה הספציפית הזו. נראה שסרקנו את התוצאות עד עכשיו, ד"ר נחושתן גילה זהירות כהרגלו, אני כהרגלי הפגנתי נחישות, דיברנו על הצבא נושא חביב על הרופא שלי וכמובן לא הצלחתי לסחוט ממנו יותר מחיוך אופטימי. אני משוכנע שכך התנהלה השיחה, גם אם היא לא זכורה לי במדויק.הנוסע בזמן - חזרה קצרה לילדות

18 אוגוסט 2009 יום שלישי
 
יום הולדת ארבעים ושש. סיבה לשמוח על יכולת ההישרדות. חגית קנתה לי שעון. אם יכלה הייתה קונה כל שאבקש. הלכנו, חגית, סתיו ואני לקניון לבחור את השעון. שלושתנו בחרנו באותו השעון, שעון "יוקרתי" מסוג סייקו היפני. רצועת עור חומה מודרנית ורקע אפור סקסי יוקרתי בלוח המחוגים. הרקע הכהה של לוח המחוגים יוצר בעיה קטנה, כאשר אין מספיק אור קשה לזהות את השעה. מאז אנו קוראים לשעון "שעון יום" וביום ההולדת הבא, אומרת חגית, נקנה שעון שישמש ללילה. הלוואי, לא בגלל שאני צריך עוד שעון, אלא בגלל היעד העתידי, עוד שנת חיים לפחות....כל אחד מאיתנו סוחב מכאובי ילדות. לרוב הם נדחקים עמוק בפנים ולא עולים על פני השטח. אך כעת בשיא המחלה, שאני נתפס מדי פעם לרחמים עצמיים, המשקעים עולים. גם זה מותר, כל עוד זה רגעי ולא משתלט על חייך, אני לא גאה במה שכתבתי אז, אך כך הרגשתי באותו הזמן והכתיבה מאד הקלה עלי. גם חסכתי פסיכולוג, גם לא העמסתי רגשית על קרובי וגם שחררתי תסכול. גבר בן ארבעים ושש, בשיא אונו וחייו מרגיש כמו ילד נטוש.

נולדתי בשנת 1963. 1963 של המאה שעברה הייתה שנה רגילה בת 365 ימים כפי שמוגדר בויקיפדיה. 1963 הייתה שנה רגועה ללא אירועים מסעירים. כראש ממשלה שימש איש חכם, לוי אשכול עד למותו ב 1969. אימי ילדה אותי, שהייתה בת ארבעים ובאופן לא מתוכנן. גיל מתקדם מאד לאישה בהריון באותה התקופה.  הצטרפתי לשלושת אחי, אח ושתי אחיות גדולים ממני בהרבה שנים. אימא שימשה כעקרת בית ולעזרה בפרנסת הבית טיפלה בתינוקות שלקחו את תשומת ליבה. אבא היה איש מלא חוכמה שנתוודע אלי רק שהגעתי לגיל בר מצווה. עם השנים השלמנו לא מעט מהחסר.

עם הגיעי לגיל חמש רשמו אותי בפעם הראשונה למסגרת, לגן חובה והייתה זו הפעם הראשונה, שפגשתי בחברת ילדים באופן קבוע ויומיומי. הגננת ציפורה, לא הפגינה התלהבות כלפי, מאידך העוזרת גננת רותי הצילה את נפשי החרדה והגנה עלי. 

הגעתי לכיתה א' לא בשל ולא מוכן. בשורה התחתונה לא הבנתי דבר וחצי דבר ממה שהתרחש בכיתה. לקרוא כנראה לא ידעתי עד לסוף כיתה ב' ואולי מעט מוקדם יותר. בסוף כיתה ב' זכיתי לתעודה שבכל המקצועות קיבלתי את הציון ב'. בכיתי בכי מר באמת חשבתי שמגיע לי א' לפחות בחלק מהמקצועות. האמת היא שלא הגיע לי, אבל באמת לא הבנתי את מצבי. בדרך הביתה פחדתי . ג'קי חבר מהכיתה והשכונה, ברעות ליבו, הציע לי להחליף איתו תעודה, טיפש עד כדי כך לא הייתי. אם מישהו היה מכוון אותי לא מן הנמנע שהייתי משתפר בלימודים. כי לא סבלתי מעצלנות, אלא מבינוניות וחוסר בשלות.בודד בבית ובודד בכיתה העברתי את הזמן עם הרבה שעות בבתי הכנסיות שבשכונה. ועל כך אני חב להם חוב גדול. מדי פעם אני יחזור לילדותי בכאב ולפעמים באושר. לכן שהלכתי לבית חב"ד עם פרוץ המחלה וריח ספרי התפילה הציף את נחירי ומוחי חשתי נחמה וביטחון בל יתואר,  במיוחד שקראתי בדבקות את הפסוק בתפילת שמונה עשרה המבקש רפואה:
"רפאנו ה' ונרפא, הושיענו ונושעה, כי תהילתנו אתה, והעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכותינו, כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל."

אין מה לרחם עלי. גדלתי והפכתי משכיל ובעל ביטחון עצמי רב. כמו כולנו ברגעי משבר אנו חוזרים לילדותינו. אני מאמין גדול, שגם זה הוא חלק מהריפוי וכמו שכתבתי כאן בעבר, סרטן הוא בין השאר מחלה רגשית.

20 אוגוסט 2009 יום חמישיאחת משיני הבינה שלי, מתוך שתיים שטרם נעקרו, גורמת לי דלקת, שמלווה בחום וכאבים. רק זה מה שחסר לי! נגשנו למחלקת אשפוז יום אונקולוגי, לבית, אני סומך עליהם. קיבלתי אנטיביוטיקה, כאילו שחסר לי רעלים בגוף! כידוע, בשלב זה אינני יכול לטפל בשיניים, בטח לא לעקור שן בינה. האנטיביוטיקה עזרה.

23 אוגוסט 2009 יום ראשון

עברו 9 שבועות ממועד קבלת הזריקה הקודמת ושוב קיבלתי זריקת B12, בהתאם לפרוטוקול הטיפול הכימותרפי. אינני זוכר כאב מיוחד למרות שזאת נחשבת זריקה כואבת והיו פעמים שהיא מאד כאבה לי. כנראה שכאבתי דברים אחרים, כך שלא הרגשתי בכאב הזריקה....31 אוגוסט 2009 יום שניהיום ביצעתי מחזור רביעי של טיפול כימותרפיה. שגרה, עוד ארוכה הדרך אל....1 ספטמבר  2009 יום שלישיפגישה סדורה עם פרופסור לוסוס שעוקב אחר הגידולים במוח. על פי תוצאות הבדיקה האחרונה הגידול, הגרורה במרכז הראש, נסוג וקטן בחצי. פרופסור לוסוס מאד מרוצה ולא חושב שצריך לבצע את הפרוצדורה הכירורגית המכונה רדיוסרג'רי, הקרנה ישירה לגידול בעוצמה גבוהה. הוא מורה על מעקב MRI בעוד שלושה חודשים. בנוסף הוא מגלה זהירות ולכן מורה על המשך לקיחת כדורי הוואלפורל המיועדים למנוע התכווצות מוחית. יש לנו סיבות לשביעות רצון זהירה.
בסיום הפגישה עם פרופסור לוסוס, נסענו בדחיפות סתיו ואני, לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, לרשום אותה ללימודים במכינה למשפטים. מהבחינה הזאת אני אבא פולני, ולא חשוב איך הרגשתי, נסעתי בעצמי ולא הסכמתי שמישהו אחר יחליף אותי במשימה הזו.6 ספטמבר 2009 יום ראשוןיום מלא רגש, שמחה וכאב. גלית, בת אחותי הגדולה, מתחתנת. לבקשתה אני מלווה אותה לחופה. אני בקושי הולך. תופעות הלוואי של הטיפול הכימותרפי האחרון בשיאם והיה חשש שלא נוכל להגיע לחתונה. התגברתי והגענו. שתיתי בירה, לאכול אינני יכול, התיאבון והטעמים אבדו. למען הדיוק אכלתי מעט דג דניס, תחילתו של רומן שנמשך חודשים רבים ביני לבין דגים בגריל. הרגשתי מכוער ודוחה ואכן התמונות מהחתונה מראות זאת. הקרחת בראשי בצירוף הק"ג המיותרים, שעדיין היו עלי, עיוותו את המראה שלי לחלוטין. צבע פני צהוב חולה, אבל אני מחייך מדי פעם. העיקר שעמדתי במשימה, גם השתתפתי בחתונה, גם ליוויתי את הכלה לחופה וגם שימשתי עד במעמד כתיבת הכתובה. חבל רק שלא רקדתי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מפספס הזדמנות לרקוד... סתם, אין לי מושג איך רוקדים ושני חצאי גופי כאילו מופרדים בניהם. ינון שימש  כ- D.J וכרגיל עשה זאת נפלא. במהלך הערב נגשה אלי אחותו של החתן וחיבקה אותי. היא בעצמה הייתה חולת סרטן והבריאה. אין מפגש מחזק ומועיל יותר מאשר עם חולה סרטן, בטח כשהוא סיפור הצלחה. סתיו ותומר האחיין שלי הגזימו בשתיית אלכוהול. מותר להם, לא בכל יום יש יום מיוחד כזה. לתומר ולי היה מפגש מרגש מלא דמעות . לקראת הנסיעה חזרה לירושלים בשעה מאד מאוחרת המתנתי ברכב לאיציק, אחיין יקר שלי, שהסיע אותנו לחתונה. תומר נכנס לרכב והתיישב לידי. הוא בכה בכי כואב. אני הייתי בתפקיד הדוד ושמרתי על איפוק. הדרך הביתה לירושלים הייתה לי כנצח, העייפות כבר הכאיבה לי. הגענו, גררתי את עצמי לבית וממש זחלתי למיטה. נרדמתי תוך שניות ספורות.
מאז מחכה לעוד חתונה אחת לפחות לא פחות מרגשת של אחיינית נוספת.המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010