המיוחד בתורת החסידות הוא שלעתים, לא נדירות יש לומר, נתקלים בפיסת מידע מסוימת שהופכת על ראשה את כל מה שחשבתם שאתם יודעים או הערכתם עד כה. לימוד תורת החסידות מאופיין במידה רבה של מהפכנות מתמדת. הוא תובע נכונות לשנות בכל רגע ורגע את זווית הראיה ולקבל כעובדה כי מה שלמדת עד כה מתאים רק לשלב מסוים ובהיבט אחד וצר. על מנת להתקדם יש להסתכן ולאבד את הביטחון שבידיעה. רק כך מושגת תמונת עולם חדשה, מעודכנת ומעמיקה יותר.

אפשר לדמות את הלימוד בחלקו לעמידה על ראש הר, ממנו ניתן להשקיף על יער עבות המשתרע במרחבי עמק רחב ידיים. התמונה הנפרשת מלמעלה היא לכאורה חדה וברורה. אולם ככל שמתקדמים בלימוד נדרשים לרדת לתוך היער, שם התמונה הופכת סבוכה. מדי פעם מטפסים לגבעה אחרת, ממנה נשקפת צורה שונה של הדברים, המציגה באור שונה את מה שנראה מראש ההר. כך הזמן החולף, החוויות האישיות, והגילוי של מרחבים חדשים מאתגרים את ההבנות הראשוניות.
זה יהיה אולי מוזר, אבל מאפיין זה של לימוד מדגיש את אחד המסרים המשמעותיים ביותר העולים מחג השבועות, זמן מתן תורה.

מהי תורה?

חג השבועות עמוס מסרים פנימיים שחלקם עולים מתוך מה שנדמה כסתירות. כך למשל ניתן לשאול מה היה החידוש הגדול שבמתן תורה, מדוע נזקקו לפירוטכניקה כה רבה, ברקים, קולות אש ועשן, רק כדי לומר את מה שהיה ידוע פחות או יותר גם קודם לכן - עשרת הדברות.
תהיה נוספת היא מדוע חג זה נקרא חג מתן תורה, שהרי משה רבנו עולה להר סיני וחוזר רק עם לוחות שבורים. הלוחות האמיתיים ניתנו לאחר שמשה עלה בפעם השנייה בראש חודש אלול וירד ביום הכיפורים.
והשאלה אולי המסקרנת ביותר היא למה מתכוונים בדיוק כשאומרים תורה - לחמשת החומשים? לדברי הנביאים והכתובים? למגילות, למשנה, לגמרא, לחידושי חכמים, אחרונים כראשונים, לספרות הקבלה והחסידות?
באחד המאמרים המהפכנים שאמר הרבי מליובאוויטש, הוא מגלה את התשובה לשאלה מדוע ניתנה תורה לבני אדם דווקא[i]. מהתשובה שנותן הרבי לשאלה זו ניתן ללמוד מהי בעצם התורה אליה מתכוונים, מה הערך של חג מתן תורה ולמה לימוד תורת החסידות הוא דינאמי, משתנה ומהפכני בזוויות הראיה שהוא מחייב לאמץ.

אחדות ההפכים
הנחת יסוד בתפיסה היהודית היא שתכלית הבריאה היא גילוי המלכות האלוקית. העולם נברא על מנת שבני האדם יגלו את בוראם.
כיצד מגלים את הבורא? בעיקר באמצעות התורה. ומהי אם כן התורה? בזווית מסוימת התורה היא הדרך לאחד בין הפכים. להשלים בין דברים מנוגדים. את הבורא ניתן לגלות על ידי השלמה דינמית בין שני דברים שהם שונים זה מזה בצורה מהותית.
החיבור של פרטים שונים יחד, האחדות הנוצרת בין הפכים, השלום הנרקם בין אנשים החושבים שונה והם בעלי מנהגים שונים, מהווים את המקור לגילוי כוח האין סוף. האין סוף מתגלה במקום שיש בו אחדות בין הפכים, בין נפש וגוף, שמים וארץ, עליונים ותחתונים, בין הגבולי לבלתי מוגבל. חיבור דברים קוטביים מעיד על צעידה במגמת השתפרות ונכונות לפשרה על מנת לזהות את הכוח המשותף והמאחד את כולם.

'כי שמה אלוקים'
באחד משיריו מדגיש שולי רנד 'כי שמה אלוקים'. 'שמה' הוא במקום שהשניים נהפכים לאחד. בזוגיות זה קורה. בקבלה של האחר בעל דעות הפוכות זה גם קורה. הכוח לאחד את ההפכים ניתן כבר במתן תורה. מהותו של חג מתן תורה היא לא גילוי אינפורמטיבי של מצוות כי אם התרה לקשר ולגשר בין עליונים ותחתונים. בין חומר ורוח, בין העולם שבו הנוכחות האלוקית מוסתרת לבין המקור והשורש הפנימי לעולם זה, בין הסדירות הטבעית המתבטאת בשם אלוקים לבין חומר הגלם לקיום אותה סדירות טבעית[ii]. התורה שבכתב ושבעל-פה, על רבדיה השונים, היא מסגרת, מערכת טיפולוגית שלמה, להשגת אותה אחדות.

מכאן, אם התורה היא דרך להשלים בין הפכים, השלמה זאת דורשת התאמה מתמדת בהבנת העולם ובמתרחש בו. כל סינתזה, כל הבנה חדשה של העולם, מחייבת להכיל בתוכה את ההבנות הקודמות, את המתח הדיאלקטי בין תפיסות קוטביות, אך גם להיות מרוממת מהן. לכן לימוד החסידות מנער בכל פעם מחדש את הנחות המוצא הישנות ומציע נקודות מבט חדשות.
לקבל את התורה, במובנה הפנימי הוא לקבל כי עושה שלום במרומיו, נותן לנו גם את הכוח לעשות שלום בינינו ובתוכנו, ויותר מכך, נותן לנו את העוצמה להשפיע על השורש הפנימי והנסתר של העולם החיצוני.

לאתר התבוננות

[i] הרבי מליובאוויטש, להבין ענין נתינת התורה, ליל א' דחג השבועות (לפנות בוקר), ה'תשט"ז.
[ii] טרם מתן תורה, מלמד המדרש, בני רומי, מלשון רוממות העליון, לא ירדו לסוריא, המורה על התחתון, ובני סוריא לא עלו לרומי (תנחומא וארא טו; שמו"ר פי"ב, ג, ועוד). לאחר מתן התורה, ניתנה ליחיד האפשרות להשפיע על העולם התחתון כמו גם לעורר את תגובת העולמות העליונים (הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ח, ה'שי).