אני עוברת עכשיו תקופה מאוד קשה בלימודים.

זאת התקופה הכי לחוצה בסמסטר הכי לחוץ שהיה לי עד עכשיו.

הרים על גבי הרים של מטלות על גבי מטלות על גבי עבודות על גבי עבודות להגיש.

מטבע הדברים כל העומס הזה גורם למן דאון כללי. פשוט מעכיר את כל ההרגשה. שם ענן שחור על איך שהעולם נראה. הוא תוקע אותי יותר מדי זמן בעולם של הלימודים (במיוחד אצלי כשזה גם בעיר אחרת ובסביבה אחרת) והראש שלי כל היום עסוק בזה.

כל העניין הזה תמיד גורם לכל מיני הרגשות של שביזות, דאון, חוסר חשק להשקיע, רצון עז לזרוק את התואר לקיבינימט, רצון לזרוק הכל וללכת לים, רצון ללכת לדפוק איזה בקבוק ערק או איזה חתיך רנדומלי או גם וגם, רצון למרוד, רצון לישון, רצון לעוף ולסיכום רצון לעשות כל דבר שהוא לא לימודים.  

אבל מעבר לכל זה, כמה שאני רוצה לעשות מלא דברים אחרים או כל דבר שהוא לא קשור ללימודים, אני לא יכולה לעשות את זה בלי שזה יגרור טיפה של רגשות אשם או של תחושת אחריות שאני לא בסדר, שאני לא עושה את מה שאני צריכה לעשות, או שאת מה שאני לא עושה עכשיו אני אצטרך לעשות אחר כך, ובלחץ.

וכך אני מוצאת את עצמי במצב בעייתי. אני חוזרת לכאן להרצליה, מתנתקת מהעולם הזה של באר שבע, אבל כל החרא הזה עדיין בראש וכל המצברוח המדוכדך והמועקה עדיין בלב. כי אמנם "יצאתי לחופש שבועות", אבל הוא מלא בעבודות כך שחופש לא ממש הולך להיות לי. מצד שני, אני כאן בבית בהרצליה ב"חופש". ואז, אני מוצאת את עצמי חסרת יכולת לעשות כלום.

אני יושבת ועוברת על הרשימה של השמות בפלאפון שלי ואני קולטת שלא בא לי לדבר עם אף אחד ולא בא לי לעשות כלום. כי אף אחד לא מבין אותי. כי אף אחד לא במצב שלי. ותמיד כשהמצב רע, נדמה שאצל כולם הכל הרבה יותר טוב.

קשה לי לדבר עם חברות או ידידים שכרגע מבלים וטוב להם, כי אני מתבאסת שאני לא שם בעצמי.

קשה לי לדבר עם חברות שהכירו הרגע איזה בחור מדהים, כי כל מה שאני צריכה עכשיו זה בחור מדהים שירים אותי קצת.

קשה לי לדבר עם ידידים שלי שמספרים לי שהם מזיינים, כי אני כרגע נמצאת בכזה יובש, שאפילו היובש נעלב שאני משווה אותו לזה.

קשה לי לדבר עם אנשים שלא נמצאים במצב הלחוץ הזה שלי, כי אני גם רוצה להיות במצב רגוע יותר.

קשה לי לדבר עם אנשים שלא לומדים כרגע, כי בא לי רק לרגע אחד, להיות כזאתי בעצמי.

קשה לי לדבר עם אנשים שלא עוברים את מה שאני עוברת ונמצאים באותו ברוך שלי, כי הם לא באמת מבינים. הם חיים בעולם היפה שלהם בלי הג'יפה שלי.

ובקיצור מה שאני אומרת ואין לי בעיה להודות בזה, זה שכאשר קשה לי באופן כללי, קשה לי לפרגן לאנשים אחרים שטוב להם באופן כללי או אפילו קצת יותר טוב להם ממני.  

האם זה הופך אותי לבן אדם רע? האם זוהי תכונה שאני צריכה לעבוד עליה ולשפר או שזוהי תכונה אנושית ונורמלית שהגיוני להרגיש אותה?

והאם במצב שכזה אני אמורה להתחמק מכל מי שמצבו כרגע יותר טוב משלי רק בגלל שקצת קשה לי לשמוע את זה? או שאני צריכה "לסבול" בשקט ולפרגן במלאכותיות?

אני הרי לא באמת רוצה שלא יהיה טוב לאנשים אחרים ובמיוחד לאלו הקרובים אליי. אז למה יכולת הפירגון שלי כלפיהם צריכה להיות תלויה במצברוח הנוכחי שלי? האם לא מגיע להם פירגון נקי וטהור שבא לגמרי מהלב בלי כתמים של קנאה עליו?

ובנימה אופטימית זו, לילה טוב וחג שמח לכולם