המשכתי לבהות בעיניים שלה עוד דקות ארוכות. קיפאון נעים כזה.לא הייתה תחושה או הכרח לנוע לאנשהוא או להסיר את העיניים, שבהתחלה מעט הכבידו עליי אבל ככל שהזמן עבר רק נעמו לי יותר.הזקן, החבר לדרך (איך קוראים לו לכל השדים?) נשכב בינתיים על האדמה ונרדם על גבו, נינוח ושליו, כאילו חיכה לרגע הזה בקוצר רוח.רק יצאנו לטיולון המבטיח הזה, חשבתי, והוא כבר נמעך לי. לך תסמוך...נחירותיו הרכות והחנוקות החלו מנסרות קלות את האויר הנעים, כאילו איזה צרצר צרוד, או להקת צרצרים פנסיונרים משמשת תפאורה ואורקסטרה חביבה לרגעים המוזרים הללו.אפרופו מוזרים, "מוזר" הייתה מילה מאוד מדוייקת למה שחשתי בעודי עומד ובוהה בילדת הפלא המסתורית שניצבה מולי.חשבתם פעם על המילה "מוזר"? חקרתי אותה מעט בימים האלה.היא מחברת שתי מילים יחד: מוכר+זר, שהן למראית עין סותרות, אך ככל שעברו השנים למדתי שבכל מפגש שהוא כאילו ראשוני וחדש, כזה שמרגיש זר בחיצוני שלו, יש עוד מימד סמוי.במימד הסמוי היה תמיד טעם עמוק של ידיעה ומוכרות, משהו שאי אפשר להסביר אבל בהחלט אפשר להרגיש ולדעת.אם נחבר את זה לסיטואציה הספציפית, הרי שהייתה בי ידיעה עמוקה שלילדה הזאת יש משהו חשוב בשבילי.זה הכל, וזה הרבה. היא לא נראתה לי מוכרת, אבל העיניים הזכירו משהו. לפתע היא הושיטה את ידה קדימה.היד הייתה קמוצה וסגורה למשעי, קטנה אבל נחושה."יש לי מתנה בשבילך" היא אמרה בקול בוטח, שוברת שתיקה ארוכה, אחרי שקט ארוך שבנה מתח נעים.היא המשיכה לבהות ואני נהייתי ממש סקרן.מה לכל הרוחות יש לילדה לתת לי?"וזה רק בשבילך, ואתה לוקח אותה עכשיו והולך מפה, ממשיך לבד", היא הוסיפה באותו טון בטוח, מונוטוני וכמעט רובוטי אבל נעים, כריזמטי ואמין לחלוטין.נו, עכשיו כבר הייתי ממש סקרן, תוהה אם ומה אעשה עם מה שהיא אומרת.זה תלוי מה היא תיתן לי, חשבתי, וחוצמזה מה להמשיך לבד? מה עם החבר הנודד שהבאתי לפה? מה, אנטוש אותו רק בגלל שהילדה אמרה?הצצתי עליו. הוא ישן עם חצי חיוך, שהשרה עליי בטחון, כאילו הידיעה הייתה גם בו, וכל המפגש הזה היה צריך לבוא. ניסיתי לחשוב על הדברים שהוא אמר לי קודם על האדמה, והזמן... תהיתי מה יהיה... האם הכל יתחבר? האם יש קשר בין הדברים בסיפור הזה? מה יש לה ביד? ומה יהיה אחרי זה? להעיר את הנווד הישן? ולאן אמשיך מכאן? הרגשתי מוצף, אז.. הדממתי את המחשבות, השתקתי אותן באחת. ואז הושטתי את היד שלי, מצפה למתנה... |