פוסט אחרון, לפני שאני עובר דירה ליומן המסע האירופאי שלי. ב-6 ביוני אעלה על מטוס לגרמניה וברשותי כרטיס לכיוון אחד, לא כי אני יורד מהארץ, אלא כי אני לא רוצה להגביל את הטיול שלי. אני אחזור.
בכל מקרה, הרבה זמן התרכזתי בעניין העבודה והחיים התל אביבים החדשים שלי ולא באמת הייתי כאן. על אף מספר ביקורים בשייח' ג'ראח, הפגנת האחד במאי ועצרת ציונים לא מתנחלים בכיכר ציון, נעדרתי מפעילות פוליטית סדירה. עם זאת, קראתי עיתונים, התרעמתי בבתי קפה ובדלתיים סגורות, וניקיתי את מצפוני מול חתימות על עצומות אינטרנטיות שעלו לי בהמון דואר ספאם. אז הנה לכם סגירת חשבון סופית עם כמה וכמה עוולות שהתרחשו כאן לאחרונה, כי אני שמאל, אבל אני גם לבנטיני, והמילה האחרונה היא שלי.
1. פרשת ענת קם ואורי בלאו
גועל נפש. איך נפלו גיבורים, איך נמכרו סיפורים. איך נאסרו אסירי ציון במדינת ישראל הריבונית, הבריונית. הישראלים לא טיפשים, הם מבינים בדיוק את משמעות הדברים. נכון, הרבה מאוד מיהרו לכתוב טוקבקים בעלי אופי פאשיסטי, גזעני ואימפולסיבי. אבל היו גם את אלה שהגיבו כך מבלי למהר, והם הסכנה האמיתית. כי הם קראו, הם הבינו בדיוק את הסיפור על פרטיו, הם הבינו את המשמעויות. הם הבינו שנגמרה הבושה, הם הבינו שנגמרה ההסתרה. שאנחנו כבר לא מדינת צבא שמסתירה את זה, אנחנו מדינת צבא שמתגאה בכך. הם הבינו שהעובדה שאלוף פיקוד מרכז מפר באופן הבוטה ביותר הוראות של בג"ץ, בנושאים של חיי וכבוד האדם, והעובדה שהזעם הציבורי גורם להטלתה של השליחה למים, בכדי לראות אם תצוף, שתיהן הופכות אותנו למדינת צבא, על פי הקריטריונים הברורים ביותר. הם יודעים ומבינים את כל זה, והם לגמרי בסדר. הם ישנים נהדר בלילה כששירות הביטחון שלנו פועל כמו השטאזי במזרח גרמניה, הם מתהפכים ומריירים על הכרית בשלווה של שינת-ילדים כשעיתונאי נאלץ לברוח ללונדון בעקבות כתבת תחקיר שפרסם ושעברה את הצנזורה הצבאית, המשטרתית ושאר צנזורות, עבריין נמלט משום שהחזיק במסמכים סודיים בדיוק כמו כל עיתונאי וכתב צבאי אחר במדינת ישראל, רק שהוא אינו מגוייס.
ודבר אחרון על צו איסור הפרסום שנאמרו עליו די והותר - החברה האנושית התבגרה. או לפחות מנהיגים ומערכות אכיפת חוק במאה ה-21 מתנשאות הרבה פחות. צו איסור פרסום הוא אקט חמור במאה הזו. הוא נדיר והוא מעיד על פרשה שאסור לציבור לדעת בתכלית האיסור, משום שאם הציבור ידע ההשלכות תהיינה קשות. יש לנהוג בו כך. להכניס אותו בדיוק לפרופורציות הנכונות ולא להקל ראש בשימוש בו.
2. מפעל ההתנחלויות
חשוב לציין שאת המידע שאתן כאן שמעתי בסיור של ארגון "שוברים שתיקה" בחברון, סיור מצויין שאני ממליץ לכולכם לעשות, ומדריך הסיור שירת בגדוד 50 בתקופת האינתיפאדה השנייה בחברון.
ב-25 בפברואר, 1994, נכנס הדוקטור ברוך גולדשטיין למערת המכפלה וטבח ב-29 פלסטינים מוסלמים שהתפללו במקום את תפילת יום השישי של חודש הרמדאן. מאותו טבח מחריד, החלה בעיר חברון מלחמה של ממש. מה שעד אותו רגע היה דקירות ואבנים בין הרחוב היהודי לערבי, עלה לדרגת בקבוקי תבערה. צה"ל, מטרתו כמובן להגן על האוכלוסייה היהודית בעיר (והיהודית בלבד, מאחר שערביי העיר אינם תושבי המדינה בעוד היהודים כן. דרא"פ?) הבין שעליו לנקוט בשיטה אחרת, טוטאלית יותר, על מנת להגן על אזרחי מדינת ישראל הבריונים והציונים עאלק. שיטה שהחלה בחברון והתפשטה לכל רחבי הגדה. שיטת איזורי החיץ, ה- Buffer Zones. מסביב לכל מגורי יהודים נתחם שטח מסוים, והוא אזור החיץ, לתוכו אסור לפלסטינים להיכנס. אחד מאזורי החיץ בחברון היא הקסבה המפורסמת, שנוקתה כליל, מ-13,500 תושביה הפלסטינים שהפכו לפליטים בפעם השנייה, ומכל העסקים בה, שנסגרו באופן גורף, על הסחורה והציוד שעדיין יושב מעל לעשור בתוך החנויות וממתין. החנויות בקסבה סגורות עם מוטות ברזל שמרותכים לדלתות, מאחר ולאחר סגירת החנויות החלה ביזה חסרת אלוהים של אנשים חסרי אלוהים וחובשי כיפות.
אם כן בכל רחבי הגדה התנחלויות, מאחזים, קראוונים, חוקיים, לא חוקיים, ומסביב לכל אחד מהם אזור ענק ואקראי שבתוכו אסורה תנועת פלסטינים. עם השנים, המתנחלים למדו להשתמש בצה"ל למטרותיהם. הם זרקו באזורי החיץ את הקרוואנים של העובדים הזרים שמעבדים את שדותיהם וחורשים את אדמתם (והחוצפה לטעון לכתר יורשי החלוצים!). כמה שנים עוברות והקרוואנים של אותם עובדים הופכים על פי החוק הישראלי למבני קבע. באותו רגע משכנים שם מתנחלים חדשים, קוראים להם שכונה חדשה ולפתע התרחבה ההתנחלות. איך שהתרחבה ההתנחלות - התרחב אזור החיץ מסביבה ונזרקו בו קרוואנים חדשים. זהו גזל אדמות במובן הראשוני של המילה, זה מעשה דוחה, מעורר חלחלה, ומערכת הערכים המכתיבה אותו היא מעוותת ומקולקלת לחלוטין.
נכון, רוב המתנחלים אינם אלימים, אבל כל עוד המפעל האנטי-ציוני הזה קיים, לעד יהיו גם מתנחלי יצהר עוקרי העצים, מתנחלי חוות מעון שוברי הידיים והרגליים לילדים קטנים בדרכם לבית הספר היסודי האיזורי, ולעד יהיו שורפי מסגדים, מחרחרי מלחמה וגוזלי אדמות. לעד צה"ל ייאלץ על פי חוק להגן על אותן רעות חולות ולעד ילמדו חייליו אלימות ושנאה לאחר ולחלש במשך שלוש שנים ואז יחזרו לחברה הישראלית האזרחית כשדם רעיל זורם בעורקיהם בעל כורחם. על כן, מי שחפץ חיים, מי שחפץ בחברת מופת, מי שבשורת שלום בפיו, מי שמערכת ערכים מתוקנת סוגרת את המעגלים החשמליים במוחו, עליו להתנגד התנגדות נחרצת להתיישבות היהודית ביהוד'ה ושומרון. כי במלחמת ששת הימים השתכרנו, שתינו לשוכרה יותר מדיי מגביע הניצחון והקאנו התנחלויות, וקיא רצוי וצריך לנקות ביום שאחרי, אחרת הוא מתחיל להסריח את הבית ואת הבגדים.
3. שתי ביקורות על המחנה השפוי והאהוב שלנו
חד"ש - בונים שמאל חדש. לא בטוח. הצבעתי להם בבחירות האחרונות, אבל בכלל לא בטוח. בחד"ש קיימת תנועת "התחברות-תראבוט". אני מאוד מזדהה ומתחבר למטרות התנועה. לפני כחודש הפנתה התנועה את מתפקדיה האינטרנטיים להפגנה ביפו נגד האלימות המשטרתית החריגה בצעירי העיר. מטרה מקודשת זו גרמה לי לעלות על אוטובוס דרומה ולהגיע ליפו. בהגיעי למקום העצרת, התחוור לי שהכנס הוא של התנועה האיסלאמית הימנית, שהדגלים שמונפים שם הם ירוקים, ואף התבקש מפגין עם דגל אדום להורידו. התופעה הזו אינה חד פעמית. המדרון בין שמאל לימין הוא חלקלק מאוד. בחד"ש פועלים זרמים ימניים לאומניים. הזרמים האלה נציים, קוראים לאלימות והם חמים, כמה שהם חמים. כל מי שהיה כאן פעם בבריכה או בים מכיר את תחושת הגועל שעולה בך להרגשת זרם חם לא רצוי המתפתל סביב גופך כנחש רעיל. הם לא הרוב, הם לא מכתיבי המדיניות, הם לא משפיעים כהוא זה על העשייה הפרלמנטרית המעולה של ח"כי חד"ש. אני אצביע להם גם בבחירות הבאות, ואולי אף אתפקד למפלגה כדי להצביע פעם הבאה בבחירות הפנימיות, וכדי לנהל קמפיין מאסיבי ולא מתפשר על התנערות המפלגה האדומה מהירוקים בה. כי אם הם יצמחו קצת יותר מדיי, אני אעזוב את המפלגה, עם דב חנין או בלעדיו. יש גבול לכמה זמן יכול ח"כ אחד להחזיק מצביעים לסיעה של ארבעה.
השמאל הלאומי. "זה קצת כמו בתולה מזדיינת" זרק אחד המפגינים באחד במאי לעבר נושאי השלטים המצויינים "אני אדום, כחול לבן". מה שהתחיל ממסמך טיוטא ראשונה להערות שפרסמו אלדד יניב ושמואל הספרי, הגיע להפגנת אלפים בכיכר ציון בירושלים בשבת האחרונה. כל הכבוד. מי שיחזיר את הציונות שמאלה, כל הכבוד לו. כתבתי כאן בעבר על ניכוס המושג "ציונות" על ידי הימין הפוסט-ציוני, האנטי-יהודי בתחפושת. סוף סוף ארגון שמעז להוריד את התחפושת בכוח מעל פניו האמיתיים, המצולקים של אותו ימין. ועם זאת, שמאל לאומי הוא בתולה מזדיינת. גם כתבתי על החלוקה השונה של החברה האנושית על פי הימין ועל פי השמאל: חלוקה לפי לאומים, דתות, מדינות, צבעים מימין, וחלוקה לפי מעמדות כלכליים-חברתיים משמאל. לומר "לאומי" משמע אין מקום בתנועתנו לערבי. אנו לא בני אותו לאום. זה לא שמאל. לומר שעל כל אחד לתת למדינה כי אחרת לא יקבל זה ימני. שמאל גורס כי המדינה קיימת למען האזרחים ולא להיפך. אני לא מעודד השתמטות, אני מעודד פתרון הבעיה מהשורש המופרט שלה. רוצים לעודד תחושת סולידריות וערבות הדדית? תחזירו את מפעלי המדינה לציבור. תפסיקו לסרטן אותנו. תנו לנו סיבה להרגיש שייכים למדינת ישראל ולא לאחים עופר שאחראים להרבה מאוד מהדברים שאנחנו מקבלים כאן כתושבי מדינת ישראל. אל - תשתלחו במשתמטים. הם תוצאה טבעית לגמרי של המהלכים החברתיים והכלכליים מ-1977. ראו בהרחבה בפוסט הראשון שפרסמתי פה.
יש עוד הרבה מה לומר, אבל אני באמת לא מעוניין לחזור על דברים שנאמרו בעבר. לדעתי שינוי לא יקרה כאן בקרוב. אפילו שזו לא התחושה בשורות השמאל הלאומי. לדעתי המדיניות המסוכנת, שהולכת יותר ויותר ימינה תוביל לאסון. משנת 2008 יש רוב פלסטיני בין הירדן לים. זה ייגמר רק באסון. ואני אהיה באירופה הבטוחה יחסית בזמן הקרוב. בטוחה יחסית כי אנשים שם לא נוהגים כמו פסיכים. כי יש שם אלפי אנטישמים ששונאים אותי בלי סיבה, וזה עדיין בטוח יותר ממיליוני פלסטינים ששונאים אותי עם סיבה.
וכשאירופה בטוחה ליהודים יותר ממדינת ישראל, יהודים חוזרים לאירופה. ואז מבינים כמה גאון קרל מרקס, שאמר שכל דבר בהסטוריה חוזר פעמיים: פעם אחת כטרגדיה, ופעם שנייה כתיקון. הלוואי שאתבדה.
אז שיהיה לכולנו חג שמח, חג שליו חג של אהבה, קירבה וסולידריות.
תודה לכל קוראיי, שהסכימו או שלא הסכימו איתי במהלך התקופה.
תומר דותן.
|