השפיעה של האלוהות אל בני ישראל במדבר היתה שוויונית, לכל אחד לפי צרכיו. אבל התרומה של בני ישראל לבניית המזבח, ליבת הקולקטיב, היתה שווה - מחצית השקל כל אחד, ללא קשר למצבו הכלכלי.

בין ההסברים והפירושים הרבים שרווחים בשבוע האחרון, יש המייחסים את מנהג החלב של חג השבועות לסמליות שבנתינה ישירה ובלתי מותנית, כדי הצורך ממש, על פי מידתו של המקבל. כמו חלב השופע מהמיניקה ליונק. נתינה זו מסמלת את מתן התורה, כך נאמר, ונדמה כי רבים ששו להתערסל שוב בעמדת התינוק שמקבל די צרכו.

אבל החיים לא פשוטים כל כך, וההסברים הללו החזירו אותי אל שלושה פסוקים בספר שמות, המתארים שלוש תחנות בדרכם של בני ישראל במדבר. הראשון מתאר שפיעה משמיים, ובשני האחרים צריכים בני האדם לתת משלהם.

הפסוק הראשון מתאר את הדרך המופלאה שבה קיבלו בני ישראל את המן מן השמיים. לאחר ההנחיה שנתן משה ברוח זו, כך נהגו העם: "...וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר:  אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ." (שמות ט"ז, י"ח). כלומר, הנתינה משמיים היתה שוויונית ממש, איש לפי אכלו, כפי שאמר להם משה, כל אחד לפי צרכיו. כפי שאומרים על מתן תורה. בשני הפסוקים האחרים נראה כבר כי לא רק השפיעה ממעל היתה שוויונית, אלא כך גם מה שבא מהעם, מלמטה כלפי מעלה. אבל השוויוניות בקרב העם היא מורכבת יותר, ולא נעדרת סתירות.

הפסוק השני מספר כי לקראת העמדת המשכן הראשון והכנת חפצי הקודש, נתנו בני ישראל "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות, כ"ה, ב'), כל אחד לפי יכולתו וכפי רצונו. הפסוק השלישי מספר כי לעומת זאת, כאשר נדרשו בני ישראל לאסוף כסף לתחילתה של בניית המזבח, ההנחיה היתה דווקא גורפת ברוח של שוויון מיכאני, כעין מס גולגולת, ממש לא פרוגרסיבי: "..הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל.." (שמות ל', ט"ו). זאת, בניגוד לשפיעה מכוח עליון, שנותנת לכל אחד לפי צרכיו, ובניגוד לדאגה למשכן, דהיינו למעטפת המזבח, שבה הנתינה היא חופשית לפי רצון הנותן. כאשר הגיע הצורך לבניית המזבח עצמו, המקום בו מתחברת התפילה של בני האדם אל האל באופן המובהק ביותר, אזי השוויון שבא מלמטה היה חייב להיות מיכאני, להבטיח שכאן כבר לא תהיה כל העדפה. אז, מחצית השקל נגבתה מכל אחד מבני ישראל, גם ממי שיכול יותר מכך וגם מי שיכול פחות.

כך, ברכישת מניות היסוד של המקום בו מתרחשת פרקטיקת היסוד של האמונה, במזבח, נוצר שוויון מוחלט בין עשיר לעני. אחר כך יוכל העשיר להוסיף עוד כהנה וכהנה כאשר ידבנו לבו, למעטפת של המזבח, למשכן כולו על קישוטיו וחפצי הקודש השונים. אבל בַּעיקר – המניה שלו שווה לגמרי למניה של אחרון העניים. מחצית השקל. ולעניים - אין פטור ואין המעטה ואין הסתמכות על כוח עליון בתשלום על מניית היסוד הזאת.

קביעת ערכן השווה באופן מוחלט של מניות היסוד בנכס הליבה הקולקטיבי הראשון, המזבח, הפך אותו לשייך באופן שוויוני לכל אחד מבני הקולקטיב. הקביעה הקדמונית הזו יכולה לשרת תשתית תפיסתית לשוויון מוחלט בין האזרחים בבעלות המשותפת על ליבת ההוויה הקולקטיבית בכל הזמנים. ובימינו, האם ניתן לראות במדינה נכס קולקטיבי השייך לאזרחים כולם באופן שוויוני-מוחלט, כזה שמחירו באמת שווה לכל נפש?  

מענית, חג השבועות תש"ע, מאי 2010.