יש לנו יחסים טעונים.
הוא כל כך רוצה לכוון אותי, הוא כל כך רוצה להחזיר אותי אל דרך הישר.
אני קשת עורף ועיקשת ממנו שבעתיים.
כשהוא אומר לי ללכת בתלם, אני מיד סוטה.
היום זה קרה בפועל, זה פשוט היה כל כך ברור, הגעתי למקום שהוא חש שממנו אין חזור, הוא החל להתריס, להילחץ, לזעוק בזעקות שבר, אך קולו, קולו לא עמד לו...אני בשלי ומעבר לזה, איזו הנאה אני מפיקה מסרובי זה.
אני כל כך אוהבת לראות אותו זועק כשהוא בטריטוריה לא מוכרת, הוא כל כך תלוי בחסדיי.
הוא מכוון ואני סוטה וכך זה ממשיך ללא הרף.
...וזה לא שאני לא מבקשת עזרה, אני ממש מכוונת אותו לעזור לי, אך כשאני במקום שמוכר לי היטב והוא לא מוצא את ידיו ורגליו, אני פשוט נהנית להתעלל בו.
היום, כשנכנסתי לעארבה הוא כנראה זיהה זאת כחזרה לגבולות 68 ובעודי חוצה את הכפר בין מואזין לשוק צבעוני, הוא זעק מלא גרונו האלקטרוני:
"חישוב מסלול מחדש, בפניה הבאה אנא פנה סיבוב פרסה"
"פנה, אמא ש'לך" סיננתי בין שיני והמשכתי לא פרסתי וללא דהרתי.
במלוא כוחי הקשתי פילחתי את חלל הכפר על ריכבי הכחול ואז...אז...כאשר חלפה הסכנה לשיטתו, הוא נתרצה, הוא איפשר, הוא זיהה, הוא שלא פעם זייף לי קשות והביא אותי כמעט לקלקיליה, חזר למוטב, אך אני הייתי חייבת לשטות בו ב GPS המיושן הזה שלי.
הוא בגד בי לא פעם בדרכי אל הלא נודע, זה היה חזק ממני, הייתי חייבת לנקום.
נהניתי מכל רגע...עד שנכנסתי ערב שבועות לפקק חיי, אי שם בין צומת המוביל לרמת ישי, אילו רק ידע לפענח פקקי תנועה, הייתי מוחלת לו על עברו המפוקפק ומתרצה ומוכנה להקשיב ולקבל ללא סרק, ללא סייג.
אילו רק ידע להוביל אותי על פי שיטתי, אז כשהייתי צריכה.
להסתמך על גולם... גם כן. |