אני כלה והוא חתן, זה קרה מזמן .
ביום בו נישאתי לבחיר ליבי, השתנו  חיי פלאים 
צעירה, צרת מתניים,  עם חיוך על השפתיים 
נעקרתי מסינרה של אמא ויהי מה
הושטתי יד עטויה כפפה וצעדתי בבטחה אל החופה
 לעבר האחד, אשר נשבע בתקיעת כף לכלכל, לכבד, להוקיר ולאהוב  
היינו נתונים למרותו  של צלם האירוע -  "התחבקו!"
"התנשקו!" 
"חייכו !"
אף אם לוחצות הנעליים , הכאב יחלוף תוך יומיים
החתן  מטבעו, אינו "נשקן" פוטנציאלי רגשי
הצלם  בעל עיני נץ,  פיקד על כמות ואיכות הנשיקות ..
ככלה צייתנית  -  עם הישמע האות "לַשוֹן בֵלַשוֹן" עטתי לעברו של הצדיק לנשקו.
ברבות השנים,  בטוב ליבו ביין
כשחושק הוא בנישוק
נעזר בביטוי המוכר "לַשוֹן בֶלַשוֹן" ..
עתה איני עטה יותר.
הוא כנמר זועף המשחר לטרף
רודף עד אשר מתעייף, מוותר ונוטש .