אוקיי, אז יש זקנים זועמים, נוקמים ואלימים. זה מקורי, זה מגניב, זה מעורר מחשבה. אבל במי הם נוקמים, ועל מה? בצעירים שעושים מסיבות טראנס על הגג? שלא אוספים את הקקי של הכלב? שחונים על המדרכה? סבבה, אני הראשונה שתזדהה עם זה. אבל אפרים אומר, שהם נוקמים במי ששכח איך הם הקימו את המדינה. זו כבר אג'נדה אחרת, זה כבר יכול להיות סיפור מעניין, שיש לו משמעות מעבר לזקנים נרגנים שרוצים שקט בין שתיים לארבע. אבל איך באמת הם הקימו את המדינה? מה אפרים ומושקה עשו ב-48'? אוקיי, הם הביאו מעפילים לחוף. הם למדו איך זורקים רימון. ואז מה? הם שחררו את ירושלים? טבחו בדיר יאסין? העבירו אספקה לגוש עציון? לא, הם התאהבו שניהם במעפילה, ניצולה מהמחנות, האישה המסתורית והחושנית (שזה הרי היינו הך, וההיפך הגמור מזהבה המפקדת, שלובשת מכנסיים קצרים ומנהלת את העניינים, לא משנה שאחר כך היא תתגלה כסמרטוט רצפה ותגמור את חייה כ'אישה הקטנה'). לאשת המסתורין שעלתה מן הגלים אין זהות משל עצמה, אפילו את השם שלה היא מחליפה (משמה הצ'כי לארצישראלי וחוזר חלילה), היא אובייקט מושלם, לא אומרת כמעט כלום, רק מהדהדת את דבריהם של שני הגברים ("אני אוהב אותך"), שמתייחסים אליה כאל שלל, מתקוטטים עליה ומגנים עליה כעל רכושם הפרטי (הבריטי היחיד שפגעו בו הוא החבר הקצין שלה), ובסוף מחלקים אותה ביניהם (וגוזרים עליה 36 שנים נוספות של בדידות ושתיקה). אפילו את הבת שלה (שהיא גם של מושקה, או של אפרים, איזה מתח, למי בעצם אכפת) הם מעלים קורבן על מזבח הידידות המופלאה שלהם, זו שנחתמה בנשיקה בשדה הקטל, זו שבשמה הם נשבעו לא לראות יותר את אהבת חייהם, שבועה ששניהם לא עמדו בה.

 אז אני אמורה להשתכנע, שהנוסטלגיה לאותו מנאז'-א-טרואה, היא המניע הנאצל לרציחתם של הצעירים ההוללים של ימינו? לי זה נראה קצת יותר כמו קנאה של זקנים שמתבאסים שהמסיבה שלהם כבר נגמרה. הרבה אידיאלים אין פה.

ואולי זו בכלל אלגוריה, אשת המסתורין היא המדינה (לפחות הפעם זו לא מכונית 'מוריס' ישנה), שמִטלטלת בין גלותיות לצבריות, ושהגברים ששחררו אותה היו כל כך עסוקים בעצמם ובנאמנות המתייפייפת שלהם זה לזה, עד שגזרו עליה שתיקה והעלימו אותה כליל, ואפילו את פרי בטנה (ובטנם) הם לא מזהים, ורוצחים אותו בדם קר. ואולי זה, ולא אחר, הוא 'המעשה הנפשע ביותר בתולדות המדינה'.