כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    איש הפלדה

    בעמודים אלה תוכלו לבהות בלי מטרה

    ארכיון

    כל הנורא והטוב*

    20 תגובות   יום רביעי, 19/5/10, 09:40

    ג. אבל למחרת כבר זרחה השמש. 

    לא שמש בהירה ואכזרית ושורפת, אלא שמש נעימה ורכה ומלטפת של סוף החורף, שמסחררת את הראש ומציפה אותו במחשבות קלות ספוגיות ומתוקות. ולפני הכניסה אבא עוד עצר לרגע, בחן אותי לשנייה, הוציא מהכיס מטפחת לבנה, והספיג את אגלי הזיעה הזעירים  שבצבצו לי מעל המצח, ואפילו הוציא מאיזה כיס נסתר בחליפה שפתון שאימא שמה לו שם כנראה לפני שיצאנו מהבית, ואפילו מראה קטנה, שאוכל לבדוק בפעם האחרונה ששום קמצוץ של אבק לא קנה לו אחיזה בעור הפנים הבהיר שלי, ושאוכל אפילו, למרות גילי הצעיר, למרוח מעט אודם על השפתיים, כאילו שלא לפני ועדה ממשלתית שעומדת לבחון אם מגיע לנו פיצויים מהגרמנים שאת התוצרת שלהם אבא מחרים, אנחנו עומדים, אלא בפני כמה מחזרים לוהטים, שעומדים להבעיר סומק בלחיי, לשזוף אותי ארוכות במבטם, ועומדים בעצם להכריע אם אתקבל לאיזה טקס של בחירת מלכת היופי או נערת השנה של העיר העברית הראשונה תל אביב.

    אבא העיף בי מבט אחרון, ואחר כך יישר את החליפה המהודרת שלבש, קיפל מעט את קצות המכנסיים והתיישב בזהירות על הספסל למרגלות עץ האיקליפטוס בכניסה לבנין. הוא היה אז גבר צעיר ועדין ויפה, בערך בגיל שלושים ושלוש או ארבע. ובדרך כלל היה מלא מרץ ונחישות ושמחת חיים, כאילו שהוא משתדל בכל מאודו ובכל כוחו למתוח קו עבה ותקיף על זיכרון העבר, ועל מה שעברו הוא ואחיו בכל השנים האלה מידיהם של אותם גרמנים ארורים שמנציגיהם הוא בא לבקש עכשיו פיצויים. אבל ברגע הזה נדמה היה לי שאני מבחינה באיזה כבדות מסוימת בתנועותיו, כאילו שבזמן שישב על הספסל בכניסה לבנין, כיסה אותו פתאום הצל שצמוד אליו כל הזמן מאחור בזמן שהוא נע במרץ ממקום למקום, דואג לנו, חושב על מה שצריך עוד לשכלל ולתקן, ואיך בעוד כמה שנים יעזוב את המפעל שבו הוא עובד ויקים לבד מפעל עצמאי משגשג ופורח.

      אני עליתי לאט במדרגות של הבניין, וכשהסתכלתי עליו בזווית העין, הייתה לי פתאום הרגשה שמוטלת עלי אחריות רצינית וגדולה לסלק ולו לרגע אחד את הכבדות הזאת שנלכדה פתאום בתנועותיו, ועלי מוטלת החובה להעמיד אותו מחדש על הרגליים ולדאוג תמיד שיהיה איש שמח וחם וצוהל, וששום דבר ממה שקרה אז ביערות לו ולדוד משה לא ישוב ויתפשט כמו עננה מעל אופק חייו. עליתי במדרגות של הבית ואחר כך עמדתי לפני חברי הועדה ועניתי על כל השאלות מההתחלה עד הסוף, והקפדתי להגיד "יאבול" ובכל משפט שני או שלישי "דנקה-שיין" ו"ביטה-שיין" שזה "תודה" ו"בקשה", בגרמנית, ולענות  תשובות מלאות ועגולות, שיוצאות מהפה שקולות ומדודות, בלי להשאיר טיפה של לכלוך או רסיסים זעירים של רוק בזוויות הפה. 

    אלה היו שלושה גברים מבוגרים בחליפות שחורות שישבו עם ארשת פנים חמורה מאחורי שולחן ארוך מכוסה במפת לבד ירוקה. והם ביקשו שאתקרב אליהם ואדבר בקול  ואחזור שוב ושוב על מה שכבר אמרתי. והאמת היא שקצת חששתי להתקרב אליהם, כי אז הם יוכלו לראות את הסימנים של מחלת הגזזת, למרות שכבר עבר הרבה זמן, וכבר גדל לי מאז שיער שחור ומסולסל, ואצלי אבא ואימא תפסו את זה ממש בזמן, ועשו לי טיפול מונע עם משחה מיוחדת שהצילה את העור מהפטריות המודלקות שפורחות עליו, לא כמו הילדים האלה שעשו עליהם בגלל המחלה ניסוי מסוכן עם קרני רנטגן, ואחרי שנים כשהם היו גדולים זה הביא להם מחלות איומות ונוראות, הכל בגלל הניסוי הרפואי הזה שעשו על הראש שלהם.

    אבל אני עניתי כמו שצריך, ונתתי לכל שאלה תשובה, למרות שאחד מהם, איש קרח ועגלגל, שהיו לו משקפיים עם עדשה עבה במיוחד, שבתוכה טיילו העיניים שלו כמו שני דגיגים כחולים ירוקים בתוך אקווריום, תופף קלות עם האצבעות השמנות שלו על מפת הלבד הירוקה, ושאל אותי פתאום בקול חלש מאוד שבקושי יכולתי לשמוע –

    וו ווהנצט דו -. שזה איפה את גרה.

    ואחר כך -  לייבסט דו דינן פאטר

    שזה - האם אני אוהבת את האבא שלי

    ולא כל כך הבנתי איך כל זה מתקשר לשאלה אם קיבלנו או לא קיבלנו חינוך ותרבות גרמנית טובה אצלנו בבית, אבל אני זוכרת שעניתי "כן" בביטחון גדול. כן. אוהבת ורוצה להגיד לו את זה בקול גדול שישמע. כי מגיע לו אחרי כל מה שהוא עבר ואחרי כל הסבל הגדול שהוא סבל. מגיע לו לשמוע את זה ממני, הבת הבכורה שלו. מגיע לו ה"כן" הזה, כמו זר כלניות אדום שמקשט את הבית בכל יום שישי ממש לפני שהשבת נכנסת. כמו פמוטים מצוחצחים מכסף. מגיע לו את ה"כן" הזה, החגיגי, המקושט, המפואר, למרות שהוא כל החיים התרחק כמו מאש מכל המחוות התיאטרליות האלה, ורק העסיק את מוחו בשאלות פשוטות ישירות ומעשיות כמו – מה עוד חסר, איפה עוד צריך לתקן, ומתי אפשר לקפוץ לחייט הכי טוב באזור כדי לתפור לבנות שלו שמלות במקום אלה שחלילה נפרם בהם קרע קטן או דבק בהם כתם.

    ובאותו רגע רציתי לעזוב הכל. את שני הגברים הרזים והארוכים ואת הגבר הקרח והעגלגל ששתי עיניו כמו דגיגים כחולים ירוקים, המשיכו לשחות סביבי וללטף אותי במבט, כאילו גם הוא רוצה להתחמם מעט מהאהבה של האב והבת, לקפוץ מתוך האקווריום השקוף של עדשות משקפיו, לשחות מעט בתוך אוקיינוס המסמכים שמאיימים להטביע אותו ולהדביק אותו עמוק על קרקעית השולחן, לצאת משם מהר לפני שכרישי הזיכרון יבלעו גם אותו, ולהימלט לתוך היבשה המנצנצת בין קפלי השמלה הלבנה המגוהצת והחגיגית שלי.

    כי בזה הבחנתי עוד שהייתי ילדה קטנה מאוד - שמשהו בי מושך אליו כמו פרפרים אל האור, את מבטם של הגברים המבוגרים. משהו באוויר בחדר משתנה כשאני נכנסת אליו. משהו זר ואפל הולך ומשתלט על המבט שלהם. מעוור אותם. מכניס בהם איזה אי שקט. מדליק בהם איזה אש. מוציא אותם מדעתם. הם ממשיכים לדבר רגיל. לשלוח לחלל האוויר משפטים ארוכים ומסודרים עם התחלה אמצע וסוף, אבל משהו נפרם פתאום בקצה המשפט. הולך לאיבוד. בוהה בחלל האוויר. מאבד כיוון. חג סביב עצמו בלי מטרה, שבוי בידי איזה כוח אחר. פראי. משולהב. לא מוכר.

    *קטע מתוך ספר חדש בכתובים

    צילום: חווה מידן דוד

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/5/10 17:51:


      שוויצרית

      אז גמני

      וגם התמונה די בסדר

        27/5/10 12:32:

      ... ואני שקראתי כבר את כולו אומרת

      שזה כתוב נפלא!

      וגם העריכה לא רעה....

       

        26/5/10 14:22:

      הכל בקולה של הילדה, אבל נראה כאילו מספר קולות דוברים, או ממרחקי זמן שונים.

      מעניין, בהצלחה עם הספר.

        25/5/10 16:53:

      אני בא
        23/5/10 14:44:

      צטט: yeho_b 2010-05-23 09:16:52


      זה יפה ,אודי

      תודה יוכ!

       

        23/5/10 09:16:

      זה יפה ,אודי
        20/5/10 10:57:

      צטט: 2tsade 2010-05-20 09:09:56


      אודי יקירי,

       

      לא ידעתי שאתה כזה :-)

      אתה כותב יפה מאוד. יצרת כאן מארג שלם של זיעה, ובגדים, ועבר והווה וכאב וציפייה ומשיכה ודחייה. זה מקסים.

      בהצלחה בהמשך,

       

      גלי

       

      היי גלי

      תודה!

      דם יזע ובגדים!

      אני מאמץ את זה :-)

        20/5/10 09:09:


      אודי יקירי,

       

      לא ידעתי שאתה כזה :-)

      אתה כותב יפה מאוד. יצרת כאן מארג שלם של זיעה, ובגדים, ועבר והווה וכאב וציפייה ומשיכה ודחייה. זה מקסים.

      בהצלחה בהמשך,

       

      גלי

        20/5/10 07:19:


      "...ועלי מוטלת החובה להעמיד אותו מחדש על הרגליים ולדאוג תמיד שיהיה איש שמח וחם וצוהל, וששום דבר ממה שקרה אז ביערות לו ולדוד משה לא ישוב ויתפשט כמו עננה מעל אופק חייו. ..."

       

       

      נזכרת עכשיו, שוב, איך כילדה חשתי חובה לשמח את אבי. כי היה אחר. אבל הוא לא היה ביערות. הוא ניצל............

       

      מירה

        19/5/10 20:42:
       נ ה ד ר !
        19/5/10 20:21:


      איזה יופי. אתה כותב נהדר.

       

      בהצלחה עם הספר בינתיים הפוסט הזה מומלץ בחום.

        19/5/10 19:59:


      !

       

        19/5/10 17:56:

      צטט: fullspeed 2010-05-19 16:54:43


      לקרוא את הקטע הזה מעניק לי את תחושת העונג שבקריאה.

      תודה איש יקר :)

      תודה מיכל!

      חג שמח :-)

       

        19/5/10 16:54:


      לקרוא את הקטע הזה מעניק לי את תחושת העונג שבקריאה.

      תודה איש יקר :)

        19/5/10 16:33:

      צטט: כותבת באפוק טיימס 2010-05-19 13:08:53

      פוסט יפיפה

      מעניין איך יהיה הספר

      יאירה

       

      תודה יאירה!

      וגם יריב :-)

      פוסט יפיפה

      מעניין איך יהיה הספר

      יאירה

        19/5/10 11:07:
      נהדר. כן. מחכה בקותר רוח
        19/5/10 10:14:

      צטט: להב הלוי 2010-05-19 10:12:19

      זה נפלא, אודי.

      זה יהיה התיקון שבועות שלי להשנה.

       

      תודה להב!!!!

        19/5/10 10:12:

      זה נפלא, אודי.

      זה יהיה התיקון שבועות שלי להשנה.

      פרופיל

      אודי בן סעדיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      האתר שלי