לכתוב את שעובר עליי, מחשבותיי והניסיון להתמודד עם אירועי החיים. חג שבועות עבר, סבלתי מכאב ראש נוראי וכאב עיניים שאינו מרפה זה כמה ימים. רציתי להקדיש זמן לקריאה במקורות ולהתחבר אל הנשגב והאחר. השכנים החליטו ל"עשות" על האש, והבית נספג בריחות צלייה ועשן. אולי העשן הלבן הינו מסמלי החג... העצים הספורים ספגו את עשן הסועדים ללא אומר. הרוח ואור השמש שיחקו בינות העלים ויצרו צללים וצלילים. ירוק העלים לא הקל על כאבי. לרוב הטבע מפיח בי רגעים קלים של רווחה אולם הייתי כזומבי ולא יכולתי להתרכז בדבר. כיביתי את הנייד והתנתקתי סופית מהעולם החיצון. נסיתי לתור אחר סרט ראוי לצפייה אולם נחלתי אכזבה, את מונה ליזה עם ג'וליה רוברטס כבר ראיתי מספר פעמים ואת שדים ומלאכים קראתי את הספר. חייכתי כשהתבוננתי באיילת זורר המככבת כמדענית איטלקיה. אך הסרט מעלה שאלה שנשאלת משחר האנושות, שליטת הדת בהמונים. כל כך הרבה כח יש להם. עד היום הותיקן הוא כח של העולם הנוצרי. אני מאמינה באל. אך כל המחזיקים בעמדות וטוענים שיודעים למה הוא התכוון מפחידים אותי עד אימה. כמה נרצחו בשם הדת, כמה הרס זרתה כשניסתה לגרום לאנשים להאמין באל כזה או אחר. קשה לי להכיל סבל וכאב, למעשה נדמה לי שיש יותר מהם מאשר אושר כאן. בנוסף היום ניתן להשיג מידע רב אך אין מי שיגיד מה נכון, שליטת הדתות, קונספירציות של כתות ,ממשלות סודיות, חוצנים ועוד...מה שלי ברור שאנחנו לא בדיוק בני חורין. מיהו בן חורין באמת? הרב משועבדים להבלי העולם, כסף, מעמד, כח, ידע, שליטה, תרבות הקניות, הטלוויזיה הנבובה. גם אלו שפועלים למען , לא תמיד נקיים מאינטרסים. לא יודעת אם זה העולם שאליו התכוון מי שיצר אותנו. אבל זה הפך למקום לא נעים , ודוקא היום שהטכנולוגיה מפותחת ויש ידע רפואי רב, האם השתנינו במשהו מאז היותנו האדם הקדמון? עדיין נהרוג, נחמוס, נחמוד, נקנא ומה לא? אומרים לי שאם נהיה מושלמים אז העולם יהיה משעמם. לא יודעת מה יותר טוב, אך העולם כפי שהוא היום נראה שכיוונו להרס עצמי. אני לא יכולה לשנות את פני הדברים לצערי. היום אני כאן ומחר מי יודע? בקושי את עצמי אני יכולה לשנות. במבט לאחור של ארבעה עשורים, קשה לי להאמין בבחירות שבחרתי. אני מתחילה מהתחלה היום, אך לא רחוקה מלהיות חסרת כל באמת. נלקח ממני הכל וגם ויתרתי על הרוב למען הבריאות. בחג השבועות נהגתי למרק את הבית שהיה, לצייד את הילדים בטנא של ביכורים, לקנות להם בגדים לבנים , לבשל ולאפות מכל טוב. פשטידות ירקות וגבינה, פיצות ביתיות ריחניות, מאפה תפוחי אדמה בשמנת ושום, סלט פלפלים מבושל וגבינה שהיה מעדן גם חם וגם קר ועוד ועוד...בערב הייתי חייבת להרים רגליים מהמאמץ הרב. אבל הדממה היום קשה, אין לי קשר איתם. אני שנואה ואיני נחשבת לאם. אני מפשפשת בזיכרוני ויודעת שלא הייתי אם למופת, הייתי קשה, בעלת גבולות ומשמעת, מכריחה ללמוד. הם גדלו בצל מערכת יחסים קשה עם אביהם שרובה הייתה צעקות והטחת האשמות. אך ידעתי לדאוג לעשות, לשחק כילדה, לצחוק, למעשה חייתי דרכם ואני לא הייתי קיימת. אם הייתי ככל הנשים דורשת, נאבקת מנצלת ומשקרת אולי גורלי היה אחר. והכאב בתוכי הורג כל יום חלקים ממני. ילדיי בחיים. אך עבורם אני משולה כמתה. יש אמהות שרצחו וילדיהם עומדים לצידם, אמהות שזנו גנבו ועוד... ואני כן הייתי קשה אך דאגתי להם כפי שאיש לעולם לא ידאג להם והאהבה שלי אליהם טהורה, מעולם לא הפליתי בין זה לזה. אהבתי נחלקה שווה בשווה בלי לטרוח על כך היא באה ממקום טהור, ללא ניצול כפי שהם חווים עם מושא הערצם. מחלקת הרווחה הרימה ידיים. ומה עליי האם שלא יכולה להיות אם. אומרים לי לדאוג לעצמי ואיך עושים זאת? עד היום קשה לי לבשל עבור עצמי כי הייתי רגילה להכין עבורם ועבור בני משפחה אחרים. אני לא אוהבת לאכול לבד. האוכל לא טעים לי. אני לא מבינה את הגזירה, אמרו לי להתפלל, אמרו לי לעשות כך וכך...אך לא נראה לי שיקרה משהו שישנה את המצב מקצה אל קצה. זו גזירה שעליי ללמוד לקבל מאחר ואין דרך לשנות אני קוראת את המילים שהיא כותבת ואני לא יכולה להושיט יד. אמרו לי שיש להם מקום לישון ולאכול. אבל מה עם אהבת אם, חיבוק דאגה? כל הילדות שלהם נהרסה. והמחיר הוא כבד ביותר. עבורי המחר אינו מהווה נחמה. אנסה למצוא מנוחה עד שיעלה אור הבוקר. |