נשארתי בבית. לא יכולתי ללכת לעבודה. הראש פשוט מתפוצץ. התקפה של מיגרנה. אומנם לא חייבים היום לעבוד כי יש חופשה מרוכזת, מה עוד שאין לי כמעט מה לעשות ולהעביר 9 שעות נטולות מעש לא גרמו לי להתאמץ כהרגלי. כעת שעת צהריים, הספקתי לעשות כמה דברים עד שאצא אחר הצהריים. שוב נאלצתי לשמוע בטלפון את מוחה הקודח העובד שעות נוספות , נראה לי שאני נעשית חולה מעצם השיחה. למה אני לא יודעת להגיד לא, מילה פשוטה לכאורה שאינה שגורה בפי. מתי אלמד להגן על עצמי. אני דואגת לאבא, היא שופטת אותו, האם יאה לשפוט מישהו בכלל? זהו אינו תפקדינו, אך לפחות יש לה את מי להאשים. אם אני לא "קונה" את הממצאים שלה, אז אני לא בסדר. אלוהים מתי אוכל לומר לא אני לא מאמינה ולשים קץ לשיחות הללו. המשכתי לסייע לה, אך האם יצא מכך דבר, היא אינה עושה דבר לסייע עבור עצמה.
התבוננתי בתמונות של יוצאת חלציי, היא בגרה מאוד, לא ראיתיה זמן רב. יש משהו בפניה שמזכיר את אמא. הידיעה הזאת צובטת לי בפנים. אני מבכה על כל יום שעובר, ואין ביכולתי להיות שם עבורם.
ניסו להכיר לי מישהו, זה 5 שנים לא חשבתי על כך. אבל הסכמתי למרות שכל מה שהבנתי לגביו ידעתי שזה לא מתאים. הוא חוזר בתשובה, איש של קומבינות מחד ומאידך מצטטת אמרי קבלה. מדי פעם הוא משמיע קולות המראים על בעיה בקיבה. כמובן ראיתי אותו לכמה דקות כי הוא התעקש. צורתו החיצונית לא שייכת להחלטתי פשוט אין חיבור זה לא זה, אבל הוא מתעקש, ומתקשר מנסה. הרי הוא איש מכירות. לא נראה לי שאני רוצה להיות במערכת זוגית, עליי להשתנות ואולי אז אם בכלל. זה לא חשוב כעת עבורי. כולם אומרים לי איך את יכולה כך, הם לא מבינים כמה סבל עבר עליי מהגרוש שלי כמה הנתק מילדיי נורא. אני נעשית חלולה ולעיתים אני חושבת שאף אחד לא רואה אותי גם כך. אולי אתאדה כך פתאום ואף אחד לא ישים לב. מה התכלית של הייסורים והסבל. אומרים רבים וטובים תחשוב טוב יהיה טוב. זה לא כך לדעתי, זה כמו לברוח מהמציאות, הנה הכל נפלא אין כאב אין נתק אין מאבק הכל פשוט מושלם...זה לא מציאותי בעיניי.
|