אמא שלי העלתה היום רשימה שקשורה ל"במה הפתוחה" שלה-היא מביאה את הקול האנושי במסגרת "סיפורים מהחיים", עד לפני שנתיים בכל קייץ עבדתי כנער בחופשות. מקום עבודתי היה באיזור התעשיה של חולון. ביום שוקק וסואן ובלילה מפחיד ואימתני. אהבתי לעבוד עד משמרת לילה שמבחינתי התחילה בצהריים והסתיימה בעשר בלילה. הייתי מחכה לאמא שתאסוף אותי מהמפעל. אין אוטובוסים בשעה כזאת, אם היו לא הגיעו למקום מגוריי, הגיעו עד מרכז העיר ומשם הייתי צריך לקחת עוד אוטובוס. להטרטר ככה לא רציתי.
לילה אחד בעודי עומד ליד שער המפעל התקרבה אלי זונה מבוגרת. במנורת הרחוב היה אפשר להבחין בשכבות המייק-אפ שמרחה כמו שפכטל על פניה, רק שתראה צעירה ומושכת בעבודתה כזונה. היא ניגשה אלי ואמרה לי :"אם אתה מחכה לאוטובוס, אין בשעה כזאת." "לא. אנ י מחכה לאמא שתאסוף אותי". היא זזה קצת לכיוון תחנת אוטובוס שם נעמדה במקום חשוך. צללית בחשיכה. מכונית שעטה קדימה במהירות רבה ונעצרה בסמוך לרגליה הארוכות של הזונה. שמעתי אותה מתמקחת על התעריף. כשהגיעו להסכמה, ראיתי איש דתי גדל גוף יוצא מהרכב והולך עם הזונה אל בין העצים. אימצתי את אוזניי להקשיב לאווירת הלילה...אך אמא הגיעה ואספה אותי הביתה.
לזונות אין מנוחה. הן עובדות ללא תנאים בגשם ובחום הלוהט. מי סופר אותן...רק זיכרון ישן הגיח מתוכי החוצה... תהנו מהשיר. נוסטלגיה נהדרת
|