היינו יחד בערך שבוע. היה אמיתי ומדהים. אהבנו ליטפנו נקשרנו.. ואז הוא נעלם. קבענו לדבר. בשיחה טען שמפחד. מפחד להרגיש. ואיתי, כך אמר, הוא מרגיש. "יותר מהכל אני מפחד עליך" מלמל. הפשלתי שרוולים, מרקתי נמשים ואמרתי:    "אני אדאג לעצמי ואתה תדאג לעצמך".

למחרת היינו אמורים לעבוד יחד. בצהרים כבר התקשר וסיננתי. התקשרתי למפיקה ואמרתי שאני חולה. אמרה שאין בעיה ושתמצא לי מחליפה. הוא הגיע לעבודה וב4 ,כשגילה שלא רק שאני לא שם אלא גם שזו שהוא הכי שונא מחליפה אותי- הוא צלצל שוב. ברור שסיננתי. הייתי עסוקה.

בינתיים כתבתי לו פתק והוא כתב לי. לאחר כשבועיים סימס ושאל האם יוכל לבוא לשבת איתי במרפסת. אמרתי "וודאי" ונפגשנו אצלי.

ישבנו, צחקנו, שתינו, דיברנו ובארבע לפנות בוקר הוא אמר שהוא הולך. אמרתי לו שישאר לישון. אמר " זה לא בריא". אמרתי " מה קשור בריא- לישון לישון התכוונתי". "ביי" הוא אמר, והלך.

הרגשתי סתומה.

בליבי נדרתי החלטה- ממני הוא יותר לא ישמע.

לפני שטס לחו"ל השארתי לו מכתב (מה?? החלטות הן בסיס לשינוי לא?) וגם ספר לקריאה וברכת נסיעה טובה. כזאת אני. איך שרון אומרת? "את מקסימה". לא. הוא לא הגיב על המחווה, וכשחזר סימס איזה שטות שלא מצריכה תגובה ובטח שלא כתיבה.

אתמול אחה"צ, בעודי יושבת סוף סוף לקרוא (באיחור מה) את הספר הנקרא מכולם " צופן דה וינצ'י" (תמיד הייתי נגד הזרם- מה,תודו שזה סוג של רטרו לקרוא את זה עכשיו..) מצלצל לו הטלפון ובצג מופיע שמו. כמובן שסיננתי, אני הרי סננית במקצועי.

לא עברו מס' דקות ונכנסה לה הודעת סמס:

"קים קים רציתי להזמין אותך לבוא לראות איתי את ביקור התזמורת. אם בא לך יש לי כרטיסים". ככה סתם אאוט אוף דה בלו. "מה קרה?" שאלתי את עצמי בקול: "עברת על כל האנשים והכוסיות ברשימה שבא לך לראות אתם  סרט והגעת לק'?  אח'כ עשיתי חושבים- מזמן לא ראיתי אותו (הרי ניסיתי למחוק כל זכר ממנו מההארד דיסק) ודי הבהרתי לו שידידים יש לי מספיק ושאת זה (בניגוד לדברים אחרים) אני לא ממש צריכה ממנו .אבל מצד שני לא יזיק לי לראות איפה זה עומד עכשיו (מבחינתי) והרי שממילא התכוונתי ללכת לראות את הסרט הנפלא הזה אז מה אכפת לי. וזה עוד בחינם.

לאחר שיחה קצרה עם תלמידה שלי (לילדים בני 18 יש תשובות להכל- יש לי צוות מומחים המתמחה בסעור מוחות במצבים כאלו בדיוק) סימסתי חזרה:

"קבלתי. מתי איפה כמה ולמה?" ונענתי בהרחבה - "היום מתישהו". מיד חילצתי את שאריות חוש ההומור שלי וכתבתי לו " תמיד היית ספציפי". והוא מצידו כתב (שם בדוי): "יואב 'מדוייק' שומרוני". צחקתי לתומי והמשכתי לקרוא את הספר. "כנראה יחזור אלי עם פרטים" חשבתי, כמובן שלתומי.

עוברת לה שעה ועוד שעה, עלילות הספר מתקדמות (אני כבר עם סופי בעמוד מאה מול התמונה של המונה ליסה), מתחיל פרק  ב'נמלטים' (אוי סקופילד כפרה עליך) ומן העלם מהדהדת העלמות מהולה בהתעלמות. זה השלב שאני כבר מתחילה להאשים את עצמי- אולי לא הגבתי נחמד מספיק? אולי הייתי צריכה לשאול במפורש מתי ואיפה? בכל זאת- סיננתי אותו תחילה, וזה הרי הוא שיזם את ההזמנה, וזה לא שהפגנתי יותר מדי חיבה. "מה פתאום" צעקה עלי א'. "הוא יודע טוב מאוד איך להשיג אותך. תפסיקי לחפש איפה את היית לא בסדר! את בסדר גמור! שיגיד תודה שאת בכלל מגיבה אליו". אמרה והוסיפה " למה את רוצה ללכת בכלל? בשביל הסרט? אני אלך איתך לזה!".

את ביקור התזמורת כבר לא ראיתי אתמול. אבל אראה אותו בקרוב עם מישהו שבאמת ארצה ואהנה. אני בטוחה.

ובקשר אליו..

לך תבין.

נכתב- לאחרונה... ספטמבר2007