תקפה אותו שתיקה.הגה לא הוציא מפיו.גם להתחבא מאחורי חיוך היה מעל כוחו -כמו לפתוח בידיים לוע של תנין.ליבו היה סגור ולא מילט שום מילה.הכיווץ בשרירי הבטן כאב .חוסר שקט הקפיץ אותו ממשכב להליכה. בדרכו לדלת חש שלא יגיע עד הפתח.הוא צנח על המזרן. מחשבות פרומות הוארו בראשו וכבו בטרם נקשרו.צחקוקים מלגלגים חדרו אליו למרות שעצם עיניים.הוא התיישב בחטף, גרב גרביים בידיים רועדות וניסה להתיר את הקשר בשרוכי הנעל.הוא ניסה לבכות אך לא הצליח.מחשבה אודות עצמו חושב סבבה במוחו כקרוסלה של מראות שאין להן סוף.הוא הרים את אגרופו ודפק על המצח בכוח.הוא חשב על הכאב אך ויתר כי ידע את כוחה של המחשבה הטורדת והחליט שלא יוכל להפטר ממנה.לרגע היה משותק.בסכין ביתק את הקשר והעניש את הנעל בהטחתה ארצה.  שתישאר  כמו צב הפוך.הוא דידה החוצה יחף ופרץ בצעקות.המחשבה לא עזבה אותו.הוא רץ בטירוף מול אנשים ומכוניות, מאמץ את ליבו עד כלות. מולו ראה את עצמו משתקף  לעצמו בגיחוך.נשימות כלביות חרבות התגברו באוזנו.שרירי רגליו הרכים נלאו מן העומס ורעד חריף תקף את יציבתו,והמחשבה לא עוזבת,הוא קרטע כעומד להתמוטט.כמעט וצעק הצילו אך אימת המחשבה הטורדנית שאם יצעק הצילו יאמר את מה שידע שיאמר כלומר הצילו שידע כי יצעק הצילו ואז .המחשבה הכריעה את גופו.  .הוא קרס על הכביש.מכוניות נעצרו בחריקה.פשוט איברים שכב מדמם - מי אני ומי עצמי היו מילותיו האחרונות.