מימון תקציבי לתרופות

לאחרונה ניטש ויכוח מר בדבר מימון תקציבי לטיפולי שיניים לילדים, שימומן מתקציב תרופות מצילות חיים, כלומר מעמידים בפני הציבור את שתי האופציוhת לבחירה בין שתי מטרות חשובות מאד, ומחייבים אותו לבחור. כמובן שישנם כל מיני גופים אינטרסנטיים כמו חברות התרופות המנסים להשפיע ככל יכולתם על בחירת האופציה המועדפת עבורם, וכל כוונתם אינה אלא במגמה לגרוף מה שיותר, אך לא על זה רציתי לדבר אלא על העובדה שמעמידים מלכתחילה את ההקבלה בין תרופות מצילות חיים, ורפואת שיניים. שתי מטרות טובות, אך העמדתן אחת בניגוד לשנייה, יוצרת את הדילמה של מה עדיף, והויכוח נמשך והגיע לבג"צ, והמדינה כמרקחה.

להזכירכם שזו מדינה שבו שכרו של מנהל בכיר אחד לשנה, יש בו די למימון תקציבי לכל ילדי ישראל, וחוליה הזקוקים לתרופות. ועתה לך ולמד, כמה עשרות מנהלים "בכירים מטעם" עם משכורות כאלה יש במדינה, והעיוות זועק לשמים. כי בשני המקרים הציבור כלומר, אתה ואני מממנים את התקציב הזה מכיסנו וחסכונותינו הנשדדים באופן "חוקי לגמרי", ואין פוצה פה ומצפצף. והמגוחך הוא שישנם מנהלים שנגעו במעשים הגובלים בפלילים, ואף אחד לא מתרגש יותר מדי. יש מנהל אחד שהיום הוא מעשירי המדינה, שהבנק בניהולו סיים בהפסד של מאות מיליוני דולרים, אך שכרו לא נגרע באגורה שחוקה. לימים הוא רכש את הבנק באותו כסף שהבנק הפסיד, והוא שימש כשכרו של המנהל באותה תקופה.

כולנו נותרנו פעורי פה כאשר לפני חודשים ספורים עמד נגיד בנק ישראל על כך שיו"ר הפועלים יתפטר מתפקידו, ואנו מגלים היום את הסיבות. ויש עוד מקרים כמו סוכנות השקעות שגנבה את כספי לקוחותיה, והחגיגה נמשכת.

לסיכום, לפני שמעמידים בפני הציבור בחירה בין שתי ברירות, עדיף שהממשלה תעשה סדר באורוותיה, כי תאוות הבצע אינה יודעת גבולות.

אני עבדכם הנאמן, חי על משכורת מינימום ובכדי להגדילה מעט, ממשיך כל יום לעבוד לא פחות מ-12 שעות יום יום. ובכדי להגיע לשכר שנתי של 30 מיליוני שקלים ולעיתים יותר, צריך לעבוד חמישים שנים. בהנחה שאצליח לעמוד בכך. ואני שואל את עצמי, מה הם עושים עם כל הכסף הזה שמצטבר שנה שנה ואנו חיים כל יום בתהייה האם יהיה לנו מחר מה לאכול.וזאת לדעת יש בארץ עשרות אלפי משפחות שמצבן גרוע משלי.

יכולתי להוסיף עוד דוגמאות רבות לעיוותים בחיינו, אך עייפתי, ולא נותר בי כוח להמשיך. תסיימו אתם.

יוסף.