נולדתי בלי אבא. כבר בגיל שלוש אני זוכרת את הילד אביהו מהגן של שרה  שכעס עליי כשלא רציתי לתת לו את המעדר הנוצץ, שלקחתי מהמחסן, כדי לעדור את  ערוגת הצנוניות. "אין לך אבא" הוא הטיח בי בכעס, ואני שכל כך נבהלתי מהאמת, עזבתי את הטורייה ורצתי הביתה לאימא.

גרנו חמש דקות מהגן, לשאלתי למה אין לי אבא היא לא ענתה. היא רק חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיא אוהבת אותי מאוד ושזה מה שחשוב. רק שאותי זה לא סיפק. בחגיגות ימי ההולדת של הילדים בגן, התבוננתי באבות הגאים שהגיעו לגן כדי לצפות בילד שלהם וממש לא הבחינו בילדה שחורת השיער שישבה בצד והתבוננה בהם בעיניים חומות, ועצובות.

כבר אז נשבעתי לעצמי שאני יעשה הכול כדי למצוא את אבא שלי. בתמימותי כשאני רק בת ארבע עצרתי כל גבר זר שעבר לידי ברחוב ושאלתי אותו בצפייה ובתחנונים  "אבא"?

בגיל מאוחר יותר אימא פתרה עבורי סוף סוף את התעלומה. היא ספרה לי שגדלה בבית שאבא שלה שתה והכה אותה. האלימות בבית גרמה לה  לברוח מהבית כשהיא  מבטיחה לעצמה שלעולם לא תהיה תלויה בגבר. כשאמא שלי הגיע לגיל ארבעים בקיץ של 1985 נולדתי בעזרתו של גניקולוג ותרומת זרע.

אימא ספרה לי שהיה כתוב  עליו שהוא בגובה 180 ס"מ, ממוצא אירופאי, שהיה בעל תואר ראשון  בכלכלה. כשבקשתי מבנק הזרע בעזרת עורך דין פרטים נוספים, נאמר לי  שבבנק הזרע הזה  לא מחזיקים  ולא מספקים פרטים על התורמים. כך שהחלום שלי לפגוש את אבא שלי הפך  עבורי להיות משימה בלתי אפשרית.

בלית ברירה השלמתי עם זה שלא אמצא את אבא שלי. זה היה קשה, עם כל האהבה של אימא שלי, הסתובבתי בעולם עם חוסר ביטחון, מן הרגשה שאין לי גב, שאם אפול לא יהיה שם משהו שיגן עלי. פחדתי לקחת סיכונים, הלכתי על בטוח, הפכתי להיות חשדנית, וכמו אימא שלי לא סמכתי על גברים.

כשהתבגרתי, גרתי בשינקין ועבדתי ככלכלנית בבנק הפועלים, המשכורת הייתה טובה ואת הבדידות חלקתי עם כלב הפינצ'ר שלי. גברים רבים חיזרו אחרי, החמיאו לי,  רצו בקרבתי, אבל חוץ מקשרי עבודה לא הסכמתי לצאת לדייט עם אף אחד מהם, עד שהתייאשו.

החיים שלי השתנו כשי התקבל לעבודה במחלקה הפיננסית שעבדתי בה. הוא היה שונה מכולם, הוא היה בן יחיד, גדול ממני בשנתיים, התנשא לגובה של  185 ס"מ, עינייו חומות,  ושיערו המתולתל קפץ בשובבות בכל פעם שצחק. תמיד היה לבוש בקפידה בחליפה שהדגישה את מבנה  גופו המושלם  וכשחייך לא יכולתי שלא לחייך אליו בחזרה. חשתי אליו משיכה לא ברורה, פשוט אהבתי את הבחור הזה ממבט ראשון. הוא היה הגבר הראשון שלא איים עלי ופרץ את החומה שיצרתי ביני לבין גברים, הרגשתי שאני מכירה אותו שנים רבות, ושהוא חלק בלתי נפרד ממני.  הייתה זו הרגשה מוזרה, לא מוכרת, לא הגיונית ועם זאת ברורה.

שי הפך להיות החבר הכי טוב שלי, חוץ ממיטתי, את הכול חלקתי איתו.

שי צחק עלי ואמר לי שאני אוהבת אותו כי הוא כי גבר שאוהב גברים  ולא נשים לכן הוא לא מאיים עלי, ושמצאתי לי פתרון מושלם איך להיות עם גבר מבלי להסתכן.

את חופשותינו בילינו ביחד, ואף נסעתי איתו ועם בן זוגו כמה פעמים לחו"ל. גם את הוריו פגשתי. אימו של שי הייתה אומנית ואביו פרופסור לכלכלה. מכיוון שאביו של שי היה מרצה  באוניברסיטת תל-אביב התחברתי אליו מייד.  בימי החופש שלי הייתי הולכת לשמוע אותו מרצה. ומדי פעם בסופי שבוע כשהגעתי עם שי לביקור נהגתי להתווכח עם אבא שלו על הפתרונות למשבר הפיננסי העולמי, לפעמים סיימנו לדבר כשהשחר עלה. הרגשתי שהוא כמו האבא שמעולם לא היה לי וחשתי שאני הייתי עבורו כמו הבת שמעולם לא נולדה לו.

 שי ואני היינו חברים כל כך טובים כך עד שאתם יכלים להבין שזה לא בא לשי בהפתעה כאשר שאל אותי ביום הולדת שלושים שלי איזו מתנה אני רוצה ליום ההולדת שלי כשעניתי לו ללא היסוס "שנעשה  ביחד ילד".

החלטנו לעשות את הילד דרך גניקולוג פרטי ולא דרך קופת חולים. ד"ר שניידר היה הרופא שלנו, בחרנו בו כי הוא ראה ביכולתו להביא ילדים לעולם בהפריה מלאכותית יעוד. הוא אמר לנו שכילד להורים ניצולי שואה הנקמה שלו בגרמנים פשוטה: הם שלחו רכבות להשמדה, והוא ימלא לפחות רכבת אחת בילדים שלא היו מגיעים לעולם ללא עזרתו.  הוא המליץ לנו לעשות בדיקות  גנטיות כדי לבדוק האם אנו נמצאים בסיכון להעביר לעובר  מחלות תורשתיות ולזהות אותן לפני שאנו נכנסים לתהליך ההפריה.

התשובות אמר לנו ד"ר שטרן יגיעו תוך שבוע.

ביום שני אחרי שעשינו את הבדיקות קיבלתי הודעת SMS  עם המילה "דחוף נא להגיע בהקדם למרפאה". שום הסבר נוסף לא ניתן. שיחה עם מזכירתו לא הניבה דבר "ד"ר שניידר אינו פנוי והוא ואינו נותן תוצאות בדיקה בטלפון אבל הוא אמר שתגיעו דחוף" אמרה.

חיכינו  יחד בחדר ההמתנה המפואר כשעה, על הקירות היו תלויות עשרות תמונות של תינוקות  עם הכיתוב "תודה על זה שהבאת אותי לעולם  יאיר, ליאת, נועה, בני ........ "היכנסו בבקשה" אמר ד"ר שניידר, ומיד ניגש לעניין "תראו"  אמר "כל  הבדיקות הגנטיות יצאו בסדר, חוץ מאחת. שלחנו אותה למעבדה לבדיקת אבהות בטעות והתוצאות מראות בוודאות של 99.999% אחת מהאפשרויות הבאות: או שאתה אבא שלה, או שאת אימא שלו  ובהתאם לגיל שלכם זה בלתי אפשרי לכן האפשרות היחידה שקיימת היא שאתם ........אחים".

מייד אחרי הפגישה עם ד"ר שניידר התקשרתי לאימא שלי כשאני בוכה, ואמרתי לה " אימא את לא מאמינה מצאתי את אבא שלי........"