סיימתי את הלגימה האחרונה מהקוניאק שלי והנחתי את כוס הזכוכית הגדולה והחמימה על השולחן. נעמדתי בזהירות, מנסה לא לפגוע עם רגלי בשולחן העגול שלפני, עמוס הכוסות הריקות. פניתי לקחת את מעיל הטוויד שלי שהיה תלוי ליד דלת הכניסה, כשבדרכי נפרדתי בהניד ראש מחבריי השקועים זחוחים בכורסותיהם הנוחות. היה זה ריטואל שהייתי רגיל אליו מדי ערב במועדון החברים שלי. תמיד הייתי הראשון להגיע והראשון לעזוב. רק שערב זה לא היה עוד אחד מני רבים אחרים. יצאתי מהבניין העתיק אל הרחוב הצונן. שאון הגלגלים וצהלות הסוסים של תחבורת לונדון הלילית קידם את פניי. כהרגלי פניתי במורד הרחוב לכוון ביתי. צעדתי ברחוב הראשי ופניתי שמאלה, לסימטה הצרה, כשם שעשיתי מדי לילה. הערפילים הלונדונים המוכרים האפילו את הסימטה ורק הירח מעט האיר את דרכי. קיוויתי שיהיה אור דולק מאחד החלונות שעברתי בדרכי, אך כל יושבי הבתים כבר הגיפו את דלתותיהם וחלונות בתיהם בפני הלילה. צעדתי בדממה ששררה סביב. מודע רק לקולות נשימתי ולרעש סוליות נעליי המכות על אבני המדרכה החלקלקות. לפתע אחזה בי תחושה מוזרה. הייתי בטוח ששמעתי צעדים איטיים וחרישיים מאחורי. הסתובבתי ואימצתי את עיניי לתוך העלטה, אך לא ראיתי דבר. הצללים היו כבדים מדי. החלטתי להחיש את צעדיי. הייתי יכול להשבע שגם הצעדים שמאחורי החישו את קצביהם. פחד אחז בי. החשתי את צעדיי. מהר יותר, מהר יותר. מרגיש את הדופק בחזי פועם בחוזקה. נשימתי המהירה החרישה את אזניי. אני חושב ששמעתי צחקוק מאחורי. החלטתי בהחלטה חפוזה לקצר את דרכי וללכת דרך הפארק הסמוך לביתי. נכנסתי דרך השער הגדול, עדיין הולך מהר ככל שיכולתי ונמנע מלהסתכל לאחור, על מנת לא לעכב עצמי. נכנסתי לפארק מנסה להחיש אף יותר את צעדיי. עברתי דרך העצים הגבוהים, בוטש את הדשא הלח תחת רגליי. עכשיו הייתי כבר בטוח לחלוטין ששמעתי צעדים מהירים מאחורי. התחלתי לרוץ, אבל אחרי מטרים ספורים החלקתי והשתטחתי על בטני. התגלגלתי על גבי על מנת להתרומם חזרה לעמידה, אך כבר היה מאוחר מדי. יד גדולה נשלחה לצוארי.
זה שאני אוהבת סיפורי אימה זה לא סוד. את מרי שלי אוהבת במיוחד לא רק בגלל שכתבה את פרנקנשטיין, אלא גם בגלל שעשתה זאת בגיל 21.
|