אני לא יודעת לרכב על אופניים. לא לימדו אותי כשהייתי קטנה. רכבתי קצת עם גלגלי עזר כשעוד הייתי בגיל שזה היה לגיטימי, אבל בירושלים זו עבודה קשה מדי ועוד בילדותי הייתי פדלאה, אז זנחתי את הרעיון.

ואז הגעתי לתל אביב, העיר שחיה על שני גלגלים. בחוצפתי כי רבה, החלטתי שזה לא נורא שאני לא יודעת לרכב על אופניים –שניים שלושה שיעורים ויש לי רישיון לתפארת. על טוסטוס. הכנתי את החברים שליומולדת הקרובה הם קונים לי קדסה מגניבה, בדקתי מדי יום את האתרים הנכונים למציאת קטנוע קטן א-לה עדי אשכנזי ותהיתי מה קרה לצעיף החמוד שהשתמשתי בו כשאחרים הרכיבו אותי.

אפילו מורה לנהיגה מצאתי, כזה שעל פניו גם יש לו סבלנות למאותגרים תחבורתית כמוני.

חרגתי מהחוק-הבל-יעבור שלי, לפיו השעון המעורר לעולם לא יצלצל לפני שמונה בבוקר, והתייצבתי ב- 7:30 לשיעור הראשון שלי. אחרי חצי שעה של הסברים מתישים ניתנה לי קסדה שאלוהים יודע כמה כינים היא כבר אירחה והתבקשתי לקחת את הקטנוע לסיבוב מסביב למגרש.

הסתכלתי סביבי: אופנוענים בפוטנציה, כמה בחורות על טוסטוסים, ילדים שחולמים על קריירה בשליחויות; כולם עושים שמיניות לתפארת בכלי כלשהו. ורק אני מדדה עם שתי רגליים על הכביש, מועדת, נופלת, מושפלת. כן –אכפת לי מה חושבים עלי. במיוחד המון אנשים שאני לא יודעת מה שמם, ושלעולם לא אשוחח איתם.

וכך עבר שיעור, ועוד שיעור, ועוד אחד, ואני לא הצלחתי להרים את הרגליים מהכביש, ומסביבי אנשים עברו טסטים כמו זבובים, ואני דמיינתי לי שאני שיחת היום בקרב הפוקדים את המגרש.

הגעתי כרגיל ב- 7:30 לעוד שיעור מתסכל. "איפה הטוסטוס?" שאלתי את ע'. "הנה", ענה, והצביע על זוג אופניים לתפארת, עם כידון ושני גלגלים, שרשרת וכיסא לא נוח. "נראה לי שניקח צעד אחורה", הסביר.

וכך, מדי שבוע, אני לוקחת אוטובוס לפסיכולוג שמנסה להבין איך זה יכול להיות שאבא שלי לא לימד אותי לרכב על אופניים.