תעסוקה היא אחת מהבעיות שאנחנו מכירים בעיקר מהסטטיסטיקות. אז באמת כל הגרפים והאחוזים מטרידים אותנו לדקה שתיים, ואם אנחנו במקרה "בין עבודות", כמו שכולם מעדיפים להגדיר את עצמם, בניגוד ל"מובטלים", שזו האמת, אז זה מטריד אותנו עד ליום בו אנחנו מוצאים איזושהי פרנסה. אבל אם יורדים לעומק הנושא, מוצאים בעיה חברתית קשה, בה אנשים בעלי יכולות, רבים מהם אף משכילים, ניצבים בתוך מעגל, שאינו דווקא אבטלה, כי אם בינוניות ומחסור בהזדמנויות לפרוץ.
שלא תחשבו שאני נהיית לכם פה סוציאליסטית.. קפיטליזם הוא שזורם בדמי, אבל כאן, חברים, לא מושל הקפיטליזם, כי אם "ניסיוניזם" מעורבב בנפוטיזם. העובדה שאדם מן השורה, לצורך העניין, אני, יד ראשונה מהאקדמיה, לא מסוגלת למצוא את ההזדמנות לפרוץ, ללא ניסיון או קשרים.
ובכן, לפני כשבוע מצאתי עבודה חדשה. אני חייבת להודות שזה היה קצת יותר מהיר מפעמים קודמות, וזאת מסיבה אחת בלבד - יש לי ניסיון בתחום (מזערי, אגב).
אבל ברשותכם – אחזור מעט אחורה.
אני נזכרת בימים בהם עשיתי את הפסיכומטרי. חרשתי כל עוד נפשי בי, תוך כדי התמרמרות בלתי פוסקת על כך שזה פשוט נורא שהמבחן הזה, הממיין אותנו אך ורק על פי מהירות השליפה, וכל תרומתו הינה לכיסם של החברות הפרטיות, הסוחטות את משרד החינוך, ייקבע את יכולתנו להגשים את החלומות שלנו. אך נראה כי כמו כל מסלול במדינה הזו, ההתחלה הינה רק ספו של הסיוט. אחרי שכבר צלחתי את הבחינה הידועה לשמצה, הגיעה האקדמיה על שלל שביתותיה, ואז, אחרי מאבקים בתשלומי שכר הדירה ושכר הלימוד, והארנונה (שבאופן אבסורדי ניתנת בהנחה רק לסטודנטים שמרוויחים שחור, ובעצם, מעלימים מס, וכמה חבל שלא הייתי ביניהם...) והחשמל, והמים, ואגרה (למרות שלא רואים אפילו ערוץ 1 בלי הוט) והוט וכן הלאה, סוף סוף הדיפלומה המיוחלת, שתיתלה על הקיר של סבתא, אחר כבוד. בערך בנקודה הזו, בה יכולתי לומר בראש מורם כי אני בוגרת תואר ראשון, התחלתי לחפש עבודות התואמות את שאיפותיי לעתיד. כניסות חוזרות ונשנות לאינטרנט, נדנודים בלתי פוסקים לכל מכריי שינדנדו לכל מכריהם, שליחת מיילים לאנשים שאני לא מכירה. לרוב – לא יצא מזה כלום. כשכבר חזרו אלי, והזמינו אותי לראיון, הרגשתי שעכשיו הכל עומד לקרות. התלבשתי באופן הכי מכובד ורציני שהיה לי בארון, מרחתי אודם ואפילו עפרון שחור מתחת לעין, ויצאתי בהתרגשות מהבית. כמובן, אסור לעשן לפני ראיון, שלא להיכנס מעושנת למשרד... אחרי שלחצתי יד בחוזקה, חייכתי בביישנות כדי לא להיראות סנובית, כמו שבדרך כלל אני נראית, התחלתי לענות על כל השאלות שלהם. אני בעברי הייתי מראיינת, ותנו לי להגיד לכם, אין לי מושג איפה אנשים דגו את כל השאלות המטומטמות האלו. תכונות טובות, תכונות רעות (כי אני באמת אספר למעסיק פוטנציאלי שאני בלגניסטית, או שיש לי נטייה לעגל פינות... ), למי אני יותר דומה – לאבא או לאמא (אני לא משקרת... שאלו אותי את השאלה הזאת לא פעם ולא פעמיים, ואף אחד מהם לא הכיר את הוריי, אז תהרגו אותי, מה זה נותן להם...), ולמה עזבתי את העבודה הקודמת (ולא תגידו שעבדתי בה חצי שנה, שלוש שנים עבדתי שם, חרא שכר.. נמאס, טריוויאלי..). משום מה, בכל ראיון עבודה בו הייתי, תמיד נטפלו לעבודה הכי זניחה שהיתה שם. עבודה שעשיתי ברבע משרה, כמשרה בו זמנית עם עוד שתי עבודות לפני 5 שנים. לא שיש משהו מביך בעבודה הזאת, חלילה, אבל היא היתה שם רק כדי להראות שאני מסתדרת עם הרבה מחויבויות בו זמנית... אז הורדתי אותה מקורות החיים.
בסוף הראיון, בכל פעם, אמרו שאני בחורה על רמה אבל אין לי ניסיון, וזאת בעיה. תמיד שמעתי על האנשים שאיש לא נותן להם הזדמנות ונדחים שוב ושוב על סעיף חוסר ניסיון. בתמימותי המיותרת חשבתי שלי זה לא יקרה. אבל, כנראה שעכשיו הגיע תורי להיתקע במצב שאין ניסיון ואף אחד לא נותן הזדמנות. נגזר דיני לעד! ולא רק דיני, דינם של כל חבריי המוכשרים למדי, דור ההמשך, עתיד ישראל, הנופל שוב ושוב על חוסר ניסיון... יום יבוא ומישהו יצטרך לנהל את המדינה... קצת חבל שכולם יהיו חסרי ניסיון כי איש לא נתן להם הזדמנות, לא? אני לא רוצה להיכנס לעינייני ביטחון, אבל ראינו מה קרה בגלל חסרי ניסיון ב-2006 בגבול הצפון, כן?
הקטע הכי מצחיק הגיע כשהבנתי שאת עבודת חלומותיי לא אמצא כשזה כל מה שיש בידי, אז החלטתי ללכת לתואר שני. לכן חיפשתי סתם עבודה שתממן את לימודיי. אז החלו לשאול אותי מה יקרה אם מחר יציעו לי פתאום את עבודת חלומותיי, האם אני אעזוב. בחיוך עניתי שעבודת חלומותיי היא ראשות הממשלה וקשה לי להאמין שמחר תונח הצעה כזו על שולחני, אך אם, במקרה, כן, אז כנראה שאלך על זה. או אז הפכתי בין רגע מחסרת ניסיון ל"אובר קווליפייד". מצחיק...
בסוף מצאתי את עצמי מברמנת בתואר שני, אחרי שבתואר הראשון עבדתי בהייטק. צחקתי שבדוקטורט בטח אהיה שוטפת כלים, או משהו כזה...
הפחד, והיובש באצבעות ממכונת הקפה דחפו אותי חזרה לחיפוש עבודה. חזרתי לראיונות. אבל, כנראה שהפעם עליתי על נוסחה. לצערי היא אינה מדויקת, אבל זה יותר טוב מכלום, ולפחות האגו נשאר שלם.
התחלתי לשחק אותה קשוחה. בניגוד לעבר, אני מגייסת את כל הסנוביזם שבנמצא, את קול המכי"ת שנתנו לי הוריי והסיגריות, ובמקום אלגנט- ספורט אלגנט (יש הבדל). הרשו לי לציין כי אנשים כמו במערכות יחסים אינטימיות, מגיבים גם כאן לקשה להשגה.
אז כמו שאמרתי, מצאתי עבודה. לא פסגת שאיפותיי, אבל חייבים להתפשר כדי להמשיך להיאבק.
אז זוהי פניה נרגשת אל כל אותם מראיינים, בעלי השפעה, ומעסיקים פוטנציאלים באשר הם – לא רק בשבילי, בשביל כל אותם אנשים מוכשרים ובתוליים – קחו אותנו! למדו והכשירו! מבטיחה לכם שלא תתחרטו! |