נתינה ללא ציפיה לגמול.
אכן נשמע כמו עקרון נעלה, נכון?

אני אוהבת לתת.
אני אוהבת להעניק לאחרים.
במיוחד לאנשים האהובים עלי, אך לא רק.
רגעים אשר זכורים לי כרגעי ההנאה הכי גדולים שלי היו נתינה לאנשים קרובים.
לא סתם כל מתנה, אלא מתנה בה השקעתי ונתתי הרבה מעצמי.
גם תהליך העשייה עצמה, וגם רגע הנתינה.

אני נהנת לאהוב, את הסובבים אותי ולהעניק להם מהאהבה שלי.

הצד הרציונלי שבי, בא ואומר:
הנתינה, היא דבר נפלא, כיף לתת.
לא צריך יותר מזה, וניתן להסתפק בנתינה בלבד.
אין צורך לצפות לגמול.
הנתינה לא צריכה להיות כבולה ע"י תנאים.

אך הצד הרגשי שבי לא מרפה וצועק:
אבל זה לא פייר!
את רוצה גם לקבל בחזרה.
אם את נותנת מעצמי, מגיע לך לקבל בתמורה.
מההוא, ומההיא, ומכל האחרים.

שאני אומרת לקבל..זה לקבל אהבה חזרה או תודה והערכה.

הצד הרציונלי שלי גובר על הרגשי.
הייתי רוצה באופן שלם להרגיש שהנתינה איננה תלויה בקבלה.
אני מרגישה שהתרבות בה גדלנו מכתיבה לנו תבניות המגדירות, "גמול", ו"מדידה כמותית" של קבלה ונתינה.
הרי בתרבות שלנו למדנו שאנחנו נותנים משהו לאחר, משום שאנו מצפים לקבל משהו בתמורה. וגם כשאנו מקבלים, אנו מוצאים את עצמנו מודדים, האם זה שווה למה שנתנוי? האם הוא נותן לי יותר, או פחות?

חבל שלא כולם מסוגלים לתת ללא קבלת תמורה..הכל היה נראה אחרת.

הלוואי שאנשים יבינו שיש בעולם הזה כל הרבה הנזקקים לאהבה ולנתינה שלנו ..ולפעמים הם אינם יכולים להחזיר..מלבד אהבה אולי...תודה!