צולם ע"י יערת-דבש (17/5/10 שעה 1630 )
0300, שעה בה אני מורגלת ללכת לישון, הנה אני מתארגנת ליציאה למעבר אירתאח. כבר במקלחת היה לי ברור שהפעם העייפות תכניע את המיומנות שלי בסטיילינג. לבשתי סווצ'ר שחור שהשאיר הרומאן האחרון שלי למזכרת. מכנסי שרוואל קצרים, מהדגמים שאני מחליטה לא לייצר ונעלי-בובה אפורות עם פרח שחור מפלסטיק. ידעתי שפישלתי , ובגדול! אך המאמץ להחליף תלבושת היה מעבר לכוחותיי. רגע לפני היציאה נזכרתי שלא התאפרתי. מרחתי ליפסטיק אדום על שפתי, בתקווה שיעלים את החיוורון והעייפות.
משום מה הפעם היו יותר נשים במעבר. למרות התשישות, אופנת-נשים תמיד מעוררת אותי. כולן, בלי יוצא מהכלל מכסות את ראשן בקפידה רבה שלא תיחשף שערה משערות ראשן. כולן לבושות בשמלות שכבות על שכבות. זה צו-האופנה! או צו-החברה. מבעד להנחיות האופנה הנוקשות הללו אפשר להבחין בשני סגנונות משנה: האחד – נשים צנועות שלובשות בדים פרחוניים בגוונים של חום וכחול. בעדיפות לפרחים גדולים ובהתאמת צבעים קשה לעיכול עבורי. הסגנון השני – אויש כמה אני אוהבת: נצנצים!!! כן, נצנצים. פייטים ואבנים בחזית הבגד באזור החזה. בעלטה היו אלה הנצנצים ששמרו על ערנותי: מה לכל-הרוחות מביא אתכן, בנות יקרות, להתגנדר כך בדרככן ללקט תותים בהוד-השרון?
ביציאה ממתקן הבידוק הפועלים יושבים בקבוצות-קבוצות מחכים שהנהגים יבואו לאסוף אותם. הנשים, כמובן, יושבות בקבוצות נפרדות - ואיך לא? - מרוחקות יותר מקבוצות הגברים. הסתקרנתי לדעת כמה הבנות מקבלות עבור יום עבודה בתותים. בחרתי קבוצת נשים והתקדמתי לעברה. הן ישבו זקופות על אבן סלע ענקית. כשהתקרבתי זיהיתי מיד שהן מנסות להחניק צחוק היסטרי נוכח הלבוש שלי. משהי הצביעה על מכנסי השרוואל שלי ואמרה: "הבת שלי מתלבשת ככה". הצחוק השתחרר ואני הצטרפתי לצחוקים שלהן. לא יכולתי להתכחש לעובדה שנראיתי מגוחכת. מלכת הקבוצה פנתה אלי בהתנשאות: "בת כמה את?" עניתי: "שישים". הצחוק נדם באחת. כבוד למבוגרים. ואז באה החשדנות: "את? בת שישים?" (סלחו לי על שאני מכניסה את הפרט הזה לפוסט, זה נסיון לשכם במעט את כבודי האבוד).
הייתה שם בחורה כהת-עור לבושה בהידוק באפור, שחור ולבן. היא לא הביטה בי. מלכת-הקבוצה הצביעה על כפות רגליה: "תראי, לק בציפורניים בשביל התותים. זאת בוסית!" המהודקת הנהנה באלגנטיות ומלמלה משהו בערבית.
היה לי כיף עם הבנות. בתוך הצחוקים והשחרור לא שכחתי את המטלה לשמה התכנסנו ובקשתי עוד קצת אינפורמציה: "כמה אתן מקבלות עבור יום עבודה בתותים?" פני המלכה הרצינו: "100 שקל. 8 שעות 100 שקל. וזה קשה-קשה. צריך מחליף בגדים. אחר-כך הגב. קשה. בידיים. קשה. הוא נותן חצי שעה אוכל. אחר כך מחליף בגדים. מחסום. בבית. ילדים..."
"ומי מביא את האוכל?" שאלתי. היא שלפה שקית ניילון מהוהה מבין שמלותיה המנצנצות, ונופפה בה: "אוכל. זה. הנה. אני".
|