בבוקר למדתי והראש עדיין היה כבד כאילו משקולות מוחצות את מוחי. הגעתי לחדרי הכנתי צהריים והרהרתי על המשך היום ובטלפונים הבלתי פוסקים של אותו מחזר אינו רצוי, לא נעים לי לומר לו שזה לא זה אז אני לא עונה. העצים ניבטו אליי מהחלון וחשתי לראשונה זה זמן סוג של רווחה, שחרור, חופש -------אולם התחושה הזו עזבה אותי במהרה. מאז אני מחפשת נואשות את אותה התחושה אך לשווא. ראיתי את תמונותיה החדשות ברשת ואת התספורת שעשתה לעצמה עם מספריים חלודות. מיד הגוף התקפל ושתת כאב. היא מחפשת אהבה ותשומת לב ללא רסן. מילותיה נעות בין שמחה, התרסה, כעס , מרמור ודיכאון. היכן הצדק והאמת?
ראיתי שיש אנשים שקוראים את מה שאני כותבת. האמת זו פעם ראשונה שלא באמת מעניין אותי מה חושבים. אני תמיד מתחשבת בכולם, אומרת את מה שמתאים לכולם פרט לעצמי. לכן ההחלטה שלי לכתוב כאן אינה קשורה לאיש אלא מעין תרפיה והבהרת המצב הכיאוטי וחסר השליטה אליו נקלעתי. אני כותבת בלי שמות על מנת לא לפגוע באיש אם אינו רוצה שיכתבו עליו מפורשות. זהו התנאי היחיד.
הבוקר התעוררתי מוקדם, זוג מכרים הפציר בי לבלות איתם חלק מהיום. נסענו לעין חמד, לגן הלאומי בדרך לירושלים. הם היו טרודים עם בעיה אישית, ואני ניסיתי להיות כלא שומעת. הגענו לשם ומשום מה המתנו ללא סיבה להיכנס עם הרכב. מפלס החום עלה ברכב במקביל למעלות בחוץ. בחניה, האחראי והמנווט היה כעוס וההתחלה של הטיול בישרה קשיים יצאנו מהרכב ופנינו היו מועדות להופעות שהיו שם.
להקה בשם IRISH MELODY, שמנתה 4 נגנים חלילן ומומחה לשריקות ויודל בשם אלישע, איגור על האורגנית, גרישה על הכינור ושי על הגיטרה והמפוחית לפניהם נפרשו מחצלות גדולות על העפר בין העצים. הלהקה ניגנה ממיטב המוסיקה האירית האהובה עליי. למעשה אני אוהבת את כל סגנונות המוסיקה. כשהתיישבתי על המחצלת נרגעו הרוחות מהכניסה הסוערת והתמכרתי לצלילים. אפילו הם ניגנו צארדאש שאין בינו לבין מוסיקה אירית מאום אולם היה נפלא. המוסיקה הפיחה בי חיים. התבוננתי מסביבי מדי פעם, משפחות צעירות עם פעוטות התגודדו מסביב עמוסים צידניות ומחצלות היו גם מבוגרים יותר אולם הרוב היו זוגות צעירים עם ילדיהם הקטנים. הילדים לא הפריעו ודי התשוממתי. אחר בחנתי ילדה שהזכירה לי את שלי ודמעה חמה וכואבת זלגה מעיניי. אחר נכנסנו למבצר הצלבני והאבנים הקרירות הקלו על החום אך החול והעפר חנקו את ריאותיי. 3 נגני כינור ונגנית קונטראבס ניגנו את מיטב המוסיקה הקלאסית לתפארת. לאחר הקשבנו לנגן סקסופון ואורגנית שניגנו ג'אז אולם הקהל סביבם היה דליל.
אין ספק שנהניתי מעט אך האם איני יכולה להגיע לתחושה של חיים וחיות לבדי. האם לא הגיע הזמן שאכבד את עצמי ואפסיק להתאבל על מה שהיה ואינו עוד. האם אוכל לגרום לעצמי לחיות בלי רגשות אשם בלי כאב בלי סבל? האם אוכל לנהל חיים ולשכוח את העבר? לא יודעת אך עליי לנסות כי אם לא גורלי לא יהיה קל. כי את חיי כפי שהם כיום אל לי להמשיך אלא למצוא נקודה חדשה להתחיל ומשם לא להביט עוד לאחור. אין גרוש אין ילדים אין ייאוש אין סבל. ובאמת להתחיל מבראשית.
|