שלושה חיילים היו מעורבים אתמול בירי למוות של גמל שהשתייך לבדואי בבקעת הירדן, עמו נכנסו לדין ודברים.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3892385,00.html

יש כאלו שכתבו בתגובה כי לפני ששופטים אותם יש לדעת קודם כל את כל פרטי המקרה.

אך נראה כי אף תרחיש, דמיוני ככל שיהיה, לא מצדיק ירי מכוון לגמל, או כל בעל חיים אחר שלא מהווה סכנה מיידית.

ניתן לומר מה שרוצים על גמלים, שהם עקשנים, טיפשים ונוהמים בגסות. אבל לא ניתן לומר על גמל שהוא מהווה "איום בטחוני".

כל ירי לא מוצדק בבעל חיים הוא מזעזע, אבל בירי על גמל יש דבר מה מזעזע כפליים- הגמל, כמו הסוס, הנו חיה הנאמנה לאדם.

הגמל הנו חלק בלתי נפרד מנוף ארצנו, מהמדבר הקדום שלה, ועלינו לכבד את החיות האלו בדיוק כפי שאנו מכבדים אתרים קדומים.

נראה כי צער אדם מתאים יותר במקרה כמו זה- מי שמסוגל לכרוע ברך ולירות למוות בגמל אינו מסוגל לחוש צער אמיתי. כן, הוא מסוגל לחוש צער מכוונן, כזה הבא כרפלקס, למשל לנוכח חפירת קברים, כי כך נאמר לו להרגיש. ובמקרה כזה יהיה זה לרוב צער שטחי,מאולץ. הוא הרי לא הכיר את שוכני אותם קברים.

המחסום המונע מאתנו לכוון נשק אל חיה תמימה ולהרוג אותה, או סתם להציק ולהתעלל בה,  הוא הצער הבוקע עמוק מתוך ליבנו, צער אותו נחוש גם מבלי שעשינו דבר.

האדם שירה אינו מסוגל לחוש צער מעין זה.

הצבא הודיע כי יטפל במקרה בחומרה, אך בסופו של דבר העונשים הניתנים על צער בעלי חיים בארצנו הם פעוטים.

ושום עונש מעין זה לא יגרום לאותו יורה לחוש באותו צער הבוקע מהלב. לכל היותר הוא יחוש בצער על אותם שבועות או חודשים ספורים שעליו לרצות בכלא הצבאי.

וכשיוולדו לו ילדים הוא ילמדם לחוש צער על העתקת קברים וטומאה, אבל ישכיח מתוכם את צער הלב על מבט לעיניו של גמל ולחיצה על ההדק.