יהודי פטור מלהסביר מה שכתוב בכותרת. אבל כאוהד נלהב של כדורגל, מאז ימי ילדותי, אני רוצה להסביר מדוע אני חרד שז'וזה מוריניו - המהרס של משחק הכדורגל היפה והיצירתי - יקבל תואר של אלוף אירופה בכדורגל.

ובכן, משחק הכדורגל משתווה, בעיני לפחות, לתאטרון של שייקספיר. לא פחות. יש בו כל מה שיש גם בחיים. יצרים, שאיפות, יופי, צדק פיוטי, טעויות אנושיות, אכזבות, ניצחונות משכרים, ביחד אנושי, הומור, צחוק, יצירתיות, גאונות, טיפשות. ועוד לא אמרתי את מחצית מהתכנים שהכדורגל יכול לספק לכל אדם באשר הוא בשוויוניות מוחלטת. זאת כיוון שאני ממהר לצפות במשחק הגמר של אליפות אירופה בין ביירן מינכן הגרמנית לבין אינטר האיטלקית שעומד להתחיל עוד מעט. ומאמן אינטר הוא ז'וזה מוריניו שבעיני הוא מי שהביא למגרשי הכדורגל באירופה קודם כל משחק אלים. שום תכנון למשחק שיש בו הרבה יופי. רק להפריע ליריב לפתח משחק יפה ולהסתכן באופן קבוע לקבל כרטיסים צהובים. לשחק משחק אלים על גבול הכרטיס הצהוב. לשלוח ללא הפסק כדורים ליציע כדי לבזבז זמן באופן חוקי אבל מסריח מבלי לקבל כרטיס צהוב מהשופט. בכל קבוצה שמוריניו הגיע לאמנה הוא העביר אתו לקבוצה שחקנים ידועים במשחקם האלים. לוציו וסמואל הם רק שתי דוגמיות. כשקבוצתו של מוריניו משחקת, ולא משנה איזו קבוצה הוא מאמן, לעולם לא תראו משחק כדורגל מהנה והוגן. גם אם הקבוצה שהוא משחק נגדה ידועה במשחקה המהנה. הוא מצליח תמיד להביא את המשחק אל הכיעור. נכון שיש למוריניו הצלחות אבל הן הצלחות פירוס שהורסות כדורגל. יש לו גם תלמיד בישראל: מי שאימן פעם את קבוצת סכנין שבהנהגתו הראתה רק אלימות, לא כדורגל. שכחתי את שמו אבל זה לא כל כך חשוב. אצל מוריניו, ולא משנה נגד מי הוא משחק, הצופים לעולם לא יראו משחק שגובל בתיאתרון נוסח שייקספיר. רק אלימות מכוערת.

על כן, אללי, אני מייחל לראות את ניצחונה של ביירן מינכן למרות שהיא קבוצה גרמנית. ואני בכלל אוהד (מאוכזב השנה) של מנצ'סטר יונייטד.