בלמתי בחדות.למה תמיד כשאני ממהר, כל הרמזורים אדומים? נצח עבר, והרמזור עדיין אדום. הדלקתי באנחת תסכול סיגריה, ומבטי שוטט בחוסר סבלנות למסלול מימיני, כאשר נתקל במפתיע בשמשייה בצבע שמנת, מחוברת ליד נשית ענוגה עוטה כפפה באותו צבע. כפפה בסוף יוני! מה הטירוף הזה? 

מבטי הנדהם בהה במשקפי שמש חתוליות, שיער בלונדיני גולש על הצד,כתפיים שזופות חשופות במלואן, וחיוך שיכול לשרוף לי את הפיוזים. "הי!", קראה לעברי בעליזות, מנופפת מתוך מכונית הספורט התכולה, פתוחת הגג. "נו, סיימת את התסריט?". הסיגריה החליקה ונפלה מפי הפעור, כשמוחי ההמום ניסה לשווא להבין אם אני חולם, הוזה, או אולי מתי בלי להרגיש, והגעתי לגן עדן... 

"את...את...", גמגמתי, מיישר את משקפיי על אפי, מרגיש כאידיוט גמור, 41 שנותיי מכבידות עליי כמו 100 אל מול הנעורים הרעננים, המסנוורים של האלה בת ה-20 ומשהו הזו, ששפתיה האדומות נראות מתוקות ומפתות כמו תפוח מעץ הדעת. אוח, כמה רציתי לטעום מאותו תפוח, אם רק הייתי יכול להיזכר מתי נפגשנו....אך הרמזור התחלף, והאלה השאירה אותי הרחק מאחור בנהמת מנועים, ידה האחת אוחזת בשמשייה, והשנייה מנופפת אלי בחביבות, כמו לחיית מחמד.

 בשבועיים שלאחר מכן הטרדתי את כל מכריי בחקירות אין ספור על אותה בלונדינית מסתורית עם שמשייה וכפפות. אף אחד לא ידע על מה אני מדבר. "כפפות בסוף יוני? בטח הזית מרוב חום...", הנידו ראשיהם בסלחנות צלמים, כותבים, תפאורנים, עובדי תאורה, שחקנים. "מכונית ספורט בצבע תכלת? אין דבר כזה!", אמרו כולם. "אולי לא ראית טוב? אולי אשלייה אופטית ?".גם השמשייה בצבע שמנת זכתה לקיתונות של לגלוג. "מה קרה, כבר אי אפשר להוריד את הגג המתקפל? מי זה הולך עם שמשייה בשנת 1952? מה זה, המאה ה-19?". 

אבל אני לא ויתרתי. יומם ולילה חיפשתי אותה. ביום הייתי סתם נוסע ברחובות העיר מרמזור לרמזור, מחכה, משוכנע שרמזור אדום יחזיר לי אותה. ולשווא. לא שמשייה ולא כפפה. כאילו האדמה בלעה אותה. עניתי בחיוב לכל ההזמנות למסיבות, נשפים, ארוחות. הלכתי לכל מקום, כשעיניי משוטטות לכל עבר, מחפשות שיער בלונדיני ושפתיים בצבע תפוח אדום. כלום.שום דבר.

 זה לא שלא ראיתי בלונדיניות כאלה. יכולת להשיג אותן זוג בעשרה דולר. הן פשוט התחננו להיות אתי, והעיקר שאכניס אותן לתסריט החדש שלי, נושאות אליי עיניים מתחנחנות, מעמידות פנים שגופי הרופס ואפי הארוך מושכים אותן בטירוף... לפעמים הייתה נתלית על זרועי בלונדינית כזו, מפטפטת שטויות כאלה, ועוד קוראת לי "ארתור". לשווא ניסיתי להסביר, שאני רק דומה לו, לארתור מילר, המחזאי המפורסם, שכל אמריקה סגדה לו. "שמי הוא ג'רי. ג'רי ריבר", חזרתי שוב ושוב. "אני אפילו לא מכיר את ארתור מילר, ואני בכלל כותב תסריטים למערבונים בלבד...".

אך זה לא עזר לי. מאחורי כל בלונדינית כזו יש אימא שאפתנית, שדוחפת את הבת שלה בלי בושה אל זרועותיי הממש לא שריריות, ובטח לא מסוקסות, והכול, כדי לקבל תפקיד קטנטן ולא משנה באיזה סרט.... הייתי כבר אחרי שני גירושין, ולהתחתן שוב ממש לא היה בראש שלי. אבל מצאתי את עצמי מזיל ריר בחלומותיי, כורע ברך לפני הבלונדינית האלוהית עם השמשייה, ומציע לה נישואין.

לקח לי חודשיים עד שפגשתי אותה שוב, במסיבה נוצצת בהוליווד. ראיתי אותה מרחוק, ואפילו בלי השמשייה ובלי הכפפות, זיהיתי את שפתי התפוח האדום שלה מחייכות , כשכל הגברים במקום עוטרים אותה כמו זבובים על דבש, מציתים לה סיגריה, מגישים לה שמפניה ורודה בכוס גבוהה, נועצים בה מבטים מעריצים. ההתרגשות הקפיאה אותי. לא יכולתי לזוז. פשוט נעצתי בה את מבטי המזוגג, ולא הרפיתי, עד שהיא, באיזה שהוא אינסטינקט חייתי, הרימה את עיניה וראתה אותי. שפתיה האדומות נפשקו בחיוך. היא הרימה את ידה בחן ונפנפה לי. דהרתי לעברה, מוכן לדרוס את  כל הגברים בדרכי. "הי!", היא אמרה, רוכנת לעברי, באותן כתפיים שזופות מרהיבות, חשופות. "נו, מה עם התסריט?". "אני בשלבי סיום!", הודעתי לה בקול חגיגי. "ובוודאי שאת מקבלת את התפקיד הראשי במערבון של כל הזמנים, "נהר האבדון".

 היא הרימה את גבותיה המושלמות בהבעת תמיהה. "מערבון? איזה מערבון?", אמרה בקולה הנמוך, החושני."הלא הבטחת לי תפקיד בסרט האיכותי 'יוצאי הדופן', סרט מופת שיוכיח סוף סוף לכולם, שאני לא סתם בלונדינית טיפשה שרק מתפשטת בסרטים!". "אני לא יודע על מה את מדברת...", עניתי בפליאה. "ממתי אני מתעסק בסרטי מופת? בחיים שלי לא קראתי אפילו ספר בספרייה....".

אתה עושה צחוק ממני?", זעמה הבלונדינית, והגצים בעיניה כמעט שרפו אותי לאפר. "עוד מעט גם תגיד שלא קוראים לך ארתור מילר, ושהבטחת לי תפקיד ראשי בסרט מופת, רק כי היית שיכור באותה מסיבה לפני חודשיים!". הדם אזל מגופי בבת אחת. "אני מבין", אמרתי בקור. "עוד אחת שבלבלה ביני ובין המחזאי המפורסם רק על סמך מראה חיצוני דומה. אני מצטער אם חשבתי שאת שונה, שאת אחרת, שאת באמת מתעניינת בי. עכשיו אני תופס שאת בכלל לא ראית אפילו מערבון אחד שעשיתי!".

 "מי אתה?", היא שאלה לפתע, מתבוננת בי בתשומת לב. "אני? אני אף אחד. אני כלומניק. סתם תסריטאי של מערבונים. כן, סרטי זבל. לא משהו שיעניין בררנית כמוך, שמחפשת סרטי איכות. ריבר. ג'רי ריבר. ועכשיו שלום לך ולא להתראות!". עשיתי דרכי ברגליים כושלות אך בסנטר מורם לעבר הדלת. הרגשתי כאילו הלמו בי בפטיש אימתני, וריסקו את לבי לאלף רסיסים.

 התיישבתי במכוניתי, ובידיים רועדות ניסיתי להצית סיגריה. שוב ושוב לחצתי על כפתור המצית, אך לא יצא משם דבר. כאשר ראיתי את הלהבה האדומה, היה זה במפתיע משמאלי, מכיוון החלון הפתוח. היא עמדה שם מושיטה לי מצית דולק, נשענת על החלון .

"חשבתי לי...", היא אמרה באותו קול נמוך, חושני שלה. "ונזכרתי שכל מערבון שאי פעם נהניתי ממנו בקולנוע, היה חתום עליו ג'רי ריבר. החלום שלי היה לקבל תפקיד במערבון של היוצר המוכשר הזה, אבל עכשיו, הרסתי לעצמי את החלום בטיפשות שלי....". ינקתי מהסיגריה יניקה ממושכת, והפרחתי טבעת עשן מסולסלת אל תוך הלילה. "אני לא בטוח שהכול נהרס", אמרתי בקול מתרונן, מרגיש לפתע עשר שנים צעיר יותר. היא חייכה אלי. הפעם ידעתי שהיא מחייכת אל ג'רי ריבר. 

  * אני מקווה שאני לא צריכה להגיד לכם שהנערה בסיפור ובצילום היא מרילין מונרו.(הצילום מהגלריה של  חברתי לקפה "איזמרגד" - http://cafe.themarker.com/index.php?t=11&c=207397)