עכשיו שקט!

עכשיו אתם נכנסים אל לב הסערה הנפשית של אשה שועמדת להחזיר מפתח...לא לא אל דאגה, עדיין לא סיימתי את הקדנציה, אבל הגעתי לשלב הזה שבו אני מבינה שכל הדבר השיטחי הזה, שרק אנשים רדודים מעריכים, אותו הדבר שהוערך מעל לכל פרופורציה באומנות, בעיתונות, בכל מדיה אפשרית וגם בחיי היום יום של כל אחד ואחת מכם - הלא הוא היופי, הדבר הזה הוא סוג של שירות שניתן בהשאלה ואם לא מחליטים להחזיר אותו בזמן...או נכון יותר את השימוש בו, לספסר שאחראי על נתינתו הזמנית (גנים, תורשה, דברים קצת יותר רוחניים ונשגבים וכו') הופכים לאנשים פאתטיים עד עפר (בחיי שעד עפר).

פתאום אם דאגתי בשיעורי האירובי בשל תחושת אי נוחות בסנטר מעוצמת תנועות החזה, הלא שהתנועה הופכת דו סטרית והסנטר מתחיל אט אט להתקרב אל זוג הבריקדות המפוארות.

אם עד היום כל חיוך גרם להתרוממות רוח הלא שכיום כל חיוך מעמיק את השסע המכונה קמט.

אם עד היום לגרביטציה לא היה תפקיד חשוב בחיי, הלא שלפתע ניטרול כוח הכבידה מתאפשר רק בעמידת ראש או ידיים וגם זה כרוך בחבטות ובתחושת חנק באיזור הסנטר.

ואם כבר עמידת ראש, הרי שפתאום חשוב מאוד לבדוק לחץ דם לפני שמזרימים אותו ככה במסה לכיוון הרקות, חבל, גם ככה לדם שלי יש נטיה מהירה מדי לעלות לראש (תופעה הזוכה למשובים רבים ומגוונים מפי הסביבה הקרובה והרחוקה...וזו שמתרחקת בעיקבות התופעה פשוט בכדי לתפוס מכסה).

פתאום אני מבינה שהמונה דופק ושנזכרתי קצת מאוחר מדי שכנראה היה לי פוטנציאל חיצוני ולא רק "אישיות קורנת", אבל פתאום זה מרגיש כשירת הברבור...

וכן כן כן יש את אלו שיאמרו: "מה כפת לך דחיל ראבקום, יש לך בעל שאוהב אותך גם אם הטמבון יהפוך ל"תנועת המושבות" בתוספת כמה טונות למשקל, את מסודרת וכו'"....אבל תגידו, מישהו מהנוכחים היה בוחר לוותר על מראה ולו רק בעבור מילה אחת טובה מאדם אובייקטיבי שלא חייב לו ולו דבר אחד קטן?

באמת? אשרי האדם הזה...באמת שגם אני שואפת להפוך לכזו.

פתאום אני חושבת לי שהפכתי את סבתא שלי לכזו בגיל ארבעים והיא תמיד נראתה לי זקנה, פתאום גיל ארבעים זו תקרה כזו שלאחריה מתחילות בדיקות תקופתיות, שמירה על המעי הגס ומחשבה מזוויעה שכל מי שמתחת לגיל עשרים חושב שסקס מעל גיל ארבעים הוא סיכון חיים מיותר ושלא נדבר על ביזריות ואפילו מראה המזכיר קצת את טקס ההזדווגות השמור לאדם הנארדנטלי.

פתאום זו לא רק הבטן שבשכיבות סמיכה מתפרצת קדימה, זה גם המעי הגס, הלבלב והטחול שקצת משקשקים תוך כדי.

קיצר שמייח.

...ובפנים, עדיין אינפנטילית להחריד ורק המראה מגדיל את הפער בין האתמול להווה ויש גם עצב קל על מה שהתחיל כפריחה מאוחרת (וסוף כל סוף כזו שלא קשורה באקנה) והזמן השאול הזה...בסופו ההדרגתי להחריד מחכה ספסר היופי...המאנייק המריר שניזון מריביות מופרכות.