למשל הלילה, חשבתי עלייך. כמה טוב היה לנו, כמה שידענו לאהוב. הוא מחבק אותי, בידיו הגדולות ואני יודעת שנשים אחרות היו נותנות את חייהן תמורת חיבוק שכזה. אבל אני לא זכיתי, לפחות לא מרגישה בזכות שנפלה בחלקי. כמה עצובה העובדה שניתן להעריך דברים באמת, לטוב ולרע, רק כשהם נעלמים. ואתה נעלמת. ועכשיו אני מעריכה. הוא נותן לי ארמונות של זהב, לא חוסך ממני דבר, עשה אותו למלכתו- עזר כנגדו. מכניס אותי לביתו וליבו. אבל קר פה.
אצלנו בבית תמיד היה לי חם. קטן וצנוע עד כמה שהיה, מעולם לא הסתובבתי עם תחושה מעיקה של קור. אהבתך האין סופית אליי הייתה האש שליבתה את נשמתי, ותמיד קיוותי שכך גם אתה מרגיש.
מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לבית החם שבנינו לנו.
אני לא יכולה שלא להאשים את עצמי בכל מה שקרה. לימים גילתי שהכל היה ידוע מראש, מתוכנן, דבר שכמובן גרם לי לסלוד פי כמה מונים מחולק מיטתי הנוכחית. מוחו קדח ועמל עד שמצא פיתרון לבעיה שלו- אתה. ובדרך ערמומית הוא עקף אותה, עקף אותך, וזכה בפרס הגדול. בי.
אני משתדלת שלא לחשוב עלינו הרבה. עצם הידיעה קשה מנשוא. תחושת הבגידה זורמת בעורקיי, שורפת בעודה מטיילת בתוך גופי. ואני מצטערת, אני מצטערת על הכל! על אותו יום ארור בו לא השפלתי במט כשראיתי את עיניו מטיילות על גופי. אותו יום בו יישרתי אליו את עיניי, בגאוה חצופה שאליה לא הורגל משום אישה קודם לכן. שמו הלך לפניו וגם אני, אשת איש, נפלתי בקסמיו.
אבל הכל הבל הבלים. כל הכסף ויהלומים לא שימחו אותי כמו פרח יבש שהבאת לי אחרי שבועות בהם לא נפגשנו. חבל שהבנתי את זה כל כך מאוחר. הייתי רוצה להיות איתך עכשיו. אבל אתה בוודאי לא תסלח לי לעולם, גם לא בעולם הבא. אני מייסרת את עצמי על כך שלא הזדמן לי לדבר איתך, להסביר. אולי ביחד היינו מוצאים פיתרון. אולי היית מכניס בי קצת היגיון ומונע ממני לעשות טעות שעליה אשלם בשארית חיי. שעליה שילמתי בחייך.
לוחם אהוב שלי, איש יודע קרבות. אני יודעת שנלחמת גם עלינו עד טיפת דמך האחרונה. לנצח תיהי אישי הראשון, אהובי הנצחי. אני מתגעגעת אלייך.
שלך, אם עוד תסכים לקבל אותי במלכות גן-עדן,
בת שבע.
|