ובכן, לפני שבוע נפגשנו לדבר, והחלטנו לחזור ולנסות שוב.

אמרתי לו שניקח את זה יותר באיזי, ושאם יש משהו שלא מתאים לו, מפריע, מלחיץ, הוא חייב להגיד לי כי אני לא אנחש לבד.

אז עבר שבוע, וכלום לא השתנה. הוא לא יוזם. הוא לא מתקשר אלי ולא שולח הודעות. ואני מתחילה לחשוב... אולי כפיתי את עצמי עליו? אבל זה לא נראה שהוא סובל. כשאנחנו ביחד, הוא נהנה. נותן חום. עושה לי טוב. אני לא מבינה את זה.

ואני לא חושבת שזה מתאים לי. אני יודעת שזה לא מתאים לי. עצוב לי לחשוב שזהו. אחרי שהתעקשתי כ"כ. אני חייבת להודות שהוא כנראה באמת לא מוכן לקשר רציני.

וזה לא נגמר בזה. 

יום אחרי שחזרנו, ידיד שלי החליט להכיר לי מישהו. רק שהוא לא אמר לי שזה מה שהוא עושה. פשוט הציע לי לצאת איתו ועם חבר, ובמשך הערב אמר לי "אל תגידי לו שיש לך חבר". והוא התנהג כמו ג'נטלמן מושלם. היינו במסיבה, והיו רגעים שממש נרמסתי ע"י אנשים (כמו בכל מסיבה בשישי בערב), והוא תמיד דאג להוציא אותי מהעומס. הרגשתי שהוא דואג לי כל הערב. מסתכל שאני בסדר, בודק שאני נהנית. ואני מאוד השתדלתי שלא לרמוז על שום דבר לכיוונו. תפסתי מרחק מסוים ממנו. בעיקר כי הוא עורר בי משהו. יום אחרי זה הוא כמובן הוסיף אותי בפייסבוק ודיברנו. ואז כבר אמרתי לו שאני יוצאת עם מישהו. מאז אנחנו מדברים כמעט כל יום במסנג'ר. במשך שעות. וזה רק גורם לי להרגיש יותר ויותר מבולבלת לגבי החבר שלי.

אתמול הבנתי. אם אני מחפשת את זה במקום אחר, כנראה שזו לא אהבה. כנראה שלא מספיק טוב לי בשביל להשאר. אבל אני לא רוצה להפסיד אף אחד מהם. חבר שלי, הוא בחור מקסים. ואני לא רוצה לפגוע בו. אבל אם הוא לא ישתדל קצת יותר, אז מה הטעם?

למה זה או כלום או כמה ביחד? 

אני מקווה שאף אחד לא יפגע מכל זה.