בחודש האחרון נראה שמשטרת התנועה בעקבותי.

זה התחיל בשוטר שתפס אותי בפלורנטין, בשמונה וחצי בלילה ברחוב הקישון פינת וולפסון.

הסיבה: אי עצירה מוחלטת.

חושך, הרחובות שקטים. אין איש ברחוב, שלא לדבר על רכבים. רק אני וצמד שוטרים בפעילות לילה מבצעית... 

בלי להכנס לויכוח על טיב העבירה, ועל ה-250 שקל כולל ארבע נקודות שהצטברו לי, עולה תמיהה האם זה מה יש למשטרה לעשות בשעות הערב? 

היום נתפסתי בשנית.

הפעם על ביצוע פניית פרסה אסורה במקום בו הפניה היתה מותרת עד לפני חודש. אמנם הוצב תמרור קטן אבל איש לא חשב לציין את זה לתושבים שרגילים לפנות במקום מזה שנים רבות. לפני ב"תור" לקופה הרושמת הכחולה-לבנה עמדו עוד כחמישה תושבים עצבניים. 

השוטרים החרוצים מוזמנים לבקר מדי בוקר באבן גבירול פינת ארלוזורוב, ולהתרשם מהרכבים שעוצרים מול קפה-קפה וקפה הילל לקפה של בוקר- וחוסמים את תנועה בציר תנועה מהיר, או להמתין רק כמה שניות בז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא בבני ברק: הרכבים שם חוסמים את הכביש כאילו זו דרך עפר כפרית. בטח יש עוד כמה כאלה. 

אני רוצה לשתף אתכם במחשבה שעולה אצלי בעקבות מקרים אלה ואחרים:בעוד שבאנגליה, צרפת, הולנד ובמדינות נאורות אחרות אתה חש שהשוטרים המקומיים נמצאים כדי לסייע ולהגן עליך בשעת צרה, הרי שבארץ, התחושה הראשונה שלך היא שהם פה נגדך (ובפרפראזה על סלוגן מוצלח: "אנחנו כאן נגדך"..) 

גם אני שמעתי את כל השמועות על מכסות של קנסות שהשוטרים צריכים למלא במשמרת (ושוטר שהכרתי פעם אפילו התגאה בפני איך הוא היה "מזיין" אנשים לפי מצב הרוח שלו) אבל מעל הכל, הייתי רוצה להרגיש שהמשטרה נמצאת כאן בשבילי. למעני. 

גם אתם?

(אגב, יש קרן אור קטנה: השוטרת הבוקר אמרה לי שזו שטות, ובטובה אף הציעה לי לשלוח בקשה לביטול הקנס אם אין לי עבירות בחמש השנים האחרונות).