0
מֵי גופי חושבים סדקים ושמעתי את השם המפורש בראשי, צועק. אמרתי: תניח, תניח, עד ישכח הזעם את שרצה לומר בעוברו ברחובי. אמר שטוען לעלטה, חשבתי: הרי בפנס הרחוב הוא מציץ על מפה.
עטף את בדידותי בחומֵר, השיב את נפשי במים, ליטש מחשבתי בחידות, סיתת את ליבי במריצה גדושת רגשות.
החלטתי, להתפקע להינמק ואצור עצמי מחדש. אחרת. ולא יזהה שברחתי ועודני נושמת חיים.
|