גם אני התגעגעתי למילים שלך....

הן כל כך מחבקות, כל כך חודרות עמוק לנשמה ונוגעות בכל אחד, באשר הוא.

(איזה כיף, יש כבר פרק 2 )

סוזן 

איזה סיפור אהבה יפהפה. איזו אהבה יפה יש בינך לבין בעלך. אני מאחלת לכם אהבה נצחית איך שאומרים באנגלית: עד שהמוות יפריד ביננו. אבל עד אז, הרבה הרבה אהבה.

עדית יקירה,

התגעגעתי לכתיבתך.

מזל שנשארתי עירה כך ראיתי שפיספסתי אותך.

ואסור לפספס אותך.

(:

בוקר טוב עדית.

גםאני מחפשת את המחברת

שתשוב לעורר בי מילים

אולי דרך זו האדומה ?

או דרך הסיפור שלה?

מזל שיש לי אותך . . .

ואת הפרק הבא 

כשמדברים עם העצמי הפנימי

זה הדבר הכי אמיתי ונכון

איזה כיף שחזרת לכתוב פה.

המחברת והשורות זה כמו שמרגיש בד לבן. מחכה למגע מכחול..

ההתחלות האלה.

 לא ברור לאין יובילו.איזה נפלא!

 כמו החיים. הרפתקאה.

 מי צריך מורה רוחני .

פשוט להתמסר לזה.

 כתיבה מוזיקה, ציור, אהבה.

הרגשות האלה שאנחנו מתבישים מהם.

את מוציאה לאור.

 תבורכי

 אז אוהבת המון.

 שלך שרי

כמובן שהגעתי לכאן כמעט אחרונה....אבל מצידי שיתהפך העולם...כפי שכתבת את...

וכן, גם קראתי את כל התגובות. ואהבתי גם אותן.

אבל אותך עידית

אני אוהבת

הכי הכי

בעולם.

וזה בגלל

ובגלל

וגם בגלל

(יש לי איזה חבר טוב שהוא גם סופר,

הוא אמר לי לא לכתוב "בגלל ש..." כי לא כותבים את זה כשכותבים)

דיתי.

יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא.

אז היום קראתי אותך אחרי שאני יודע שזאת את.

אני משוגע על המחברות האלו עד היום. רק שאני אוהב עטים יפים קלאסה.

עד היום יש לי לפחות מחברת אחת כזאת על יד המחשב. מין מחברת שכל.

חוץ מכל מה שכתבתי עלי את כותבת מקסים. חיבוק - שוקי

המיטה הכפולה הריקה, הריח שלו. זה משהו שזורק אותי אחורה חזק.

תודה עדית...

באתי וקראתי.

מחכה לעוד.

אתך

דיתי יקירתי

רק משהתיישבתי

מול "המחברת האדומה" שלך

הבנתי עד כמה היית חסרה

תענוג צרוף וכיף אדיר

לצאת איתך שוב למסע

שאני חשה כאילו והוא

שלי.

נהדרררררררררררררת.

איזו חזרה נהדרת.

המון זמן עם המחברת הריקה

והנה סוף סוף נכתבו השורות

ושוב הכתיבה הנפלאה על יחסים

ועל מה שביניהם

והמשפט הזה נתפס לי בתודעה

אותו הדבר עם המצעים. הריח שלך עדיין במיטה שלנו, אלכס. אני מכירה את המושג הזה "פרופורציות". אני לא בטירוף מערכות.

כשאת מרגיעה אותו אך בעצם את עצמך. את יודעת מה זו המתנה

כי את כל הזמן שבויה בה.

קסום

[חשבתי שעזבת אותנו.מזל שבאת לבקר אותי]

שלושה חודשים בשבילך זה פרק זמן אסטרונומי. אף אחד בעולם כולו לא מסוגל להבין כמה ארוך ואינסופי הזמן הזה בשבילך. למדוד אותו בשבועות זה בלתי אפשרי. למדוד אותו בימים זה עוד יותר מטורף. לפרוט אותו לדקות ולשניות שיעברו - זה המסע הכי נורא שאי פעם נדרשת לעבור. 

אין מחיר לזמן והכי גרוע זה להעביר את הזמן. אהבתי לקרוא. 

דיתי יקרה,

כפי שאת יודעת , נוגעת עדין עדין בבטן הרכה.

בקוצר רוח מחכה להמשך...

איזה מסע מפתה.....כבר במילה האחרונה התגעגעתי לפרק הבא.... ולזה שאחריו...

זה מהבטן עדית......

תודה :-)))

סוף סוף הצלחתי להאזין לנגינה שלך עד הסוף אחרי שבניסיונות הקודמים נתקע לי באמצע. איני יכול להביע דעה על הנגינה; אני כן יכול לומר שנשמע לי כאילו המלחין יורד שוב ושוב לתהומות של קדרות/ יאוש/אכזבה ומנסה בכל כוחו להחלץ מהם. בשליש האחרון יש קטע של ירידה תלולה שנשמע כמו צניחה חופשית מגובה אליו טיפס בדי עמל... והוא לא מתייאש.

התחלת הסיפור מבטיחה מאד. הלוואי, אגב, שיכולתי לכתוב ביד.

(תגובה ספונטאנית וללא סימנים של פיסוק) :

הנה המכשפת חזרה סוף סוף

ואני יצאתי לי אל הדשא ורקדתי את ריקוד הגשם

ואז פתחתי את הממטרות וזה כאילו שאלוהים

הקשיב לי ושלח לי את הגשם ואני ביכלל לא יודע

לרקוד בכפר הם היו מצביעים עלי וקוראים לי

המשוגע או השוטה לא יודע בדיוק מה אף פעם

לא הייתי מקשיב או שומע אותם רק את הגשם

או את הממטרות ופעמיים בשנה את הברד

מחברת ריקה וגם כזו שנכתבו בה כמה שורות,

שורות של מסע לנפש.

מתחילים במקום אחד (הריח, זכרון של דפי)

ונמשכים למקום אחר.

אסוציאיציות, מחשבות, לאן שהלב לוקח.

פעם חיבקתי את המחברת שלי ואמרתי למישהי,

שלא הייתי מחליפה את המחברת הזו

באף אחת אחרת.

וכשאחתום בסוף לא תדע מי זאת אני, ומי זאת אני.

ואולי גם אני לא אדע. ואולי זה יהיה טוב, ואלי זה יהיה הקליק הזה שאני זקוקה לו כל-כך, של קוביות הלגו.

זה לא "בסך הכל"! זה סיפור חדש!

אבל... יהיה בסדר, נכון?

יושב לפני חלון התגובה המלא שורות רייקות יחסית

וחושב עליה הממתינה מתגעגעת על פני מסע אסטרונומי מוחלט

בתוך יחסיות הזמן 

שברו את הכלים ולא משחקים כשאוהבים מתגעגעים 

אין לך מושג כמה שמחתי למצוא כאן סיפור חדש."כבר לפני יומיים שלושה ראיתי אותה ומאז משהו באצבעות לא מניח לי, ומדגדג לכיוון המחברת. עכשיו לקחתי אותה, ממש העזתי. ופתחתי סתם כך באמצע המחברת. אני לא יודעת אם אצליח להסביר לך מה עבר לי בגוף כשפתחתי את המחברת"

שמחתי לגלות שגם חברים אחרים התגעגעו אליך ולא רק אני ועוד יותר כשמצאתי שאמא הגיבה לך, היא ראתה מקום, אני רואה קול. ליתר דיוק שומע את קולן של מילותייך. בשיעורי ספרות למדתי על קולו של הדובר, את הקול הזה זיהיתי מיד. זה הקול המתרגש כמו ילדה קטנה בגילוי המחברת האדומה. הקול גם שומר על האווירה, על נימת הסיפור איך היא מועברת לקורא. יש שמחה ויש התרגשות ושתיהן יוצרות אצלי חגיגה בלב*תודה שחזרת

"משהו צריך לקרות"....

וקורה.

את- אהובה

מנגנת לנו

כותבת עבורינו

מי יכול עליך, אה?

תגידי

וה'מדריכה' הזאת

היא אצל כולנו

ורק אם שקט שקט

אפשר להקשיב ולשמוע...

והנה זה מתרחש. אני כותבת לך, כי משהו בי משתולל ומטפס על הקירות, משהו בי דופק את הראש ומתכסח, ורותח ומבעבע, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.

כמה יפה את כותבת עדית

לפעמים צריכים מחברת עם שורות ריקות

כדי שיתחיל משהו חדש

אולי השורות הריקות הן ההשראה

ואת כותבת בהווה

ואחר כך עוברת לשנת2003

 מחכה בסבלנות לאן זה יוביל אותך

אהבתי את הכתיבה בכחול לאלכס.

תודה

אוהבת אהבה עזה את האישה הזאת

אני אחת או אני אחרת

שמרשה לעצמה להרגיש עד הסוף

כמה קל לברוח משם

להקשיב לבטן, רק לבטן. תאמיני לי זה בדוק!

אוהבת את הסיפורים שלך. שמחה שהתחלת את זה, החדש.

אן

משהו צריך היה לקרות.

 ואלי זה יהיה הקליק הזה שאני זקוקה לו כל-כך, של קוביות הלגו.

עידיתי

לפעמים מרגישה קצת כמו המחברת שלך... מחכה...

ואולי זה אותו הקליק...

שוב נוגעות בי המילים שלך שם עמוק בבפנים ... מתישבות בשורות הריקות...

תודה נהדרת

עמליה 

עדית היקרה,

למי אכפת מהמצעים?

סחפת אותי עם כתיבתך למחוזות אחרים...רחוקים....בעברי.

תודה לך, אנה

את יודעת שהחלק הראשון כל-כך חזק ואותנטי לי, שממש התקשתי לעבור לקטע השני.

אני מבינה את הקשר, אבל פעמיים הגעתי לחלק השני ללא חמצן.

חשבתי:

אולי 2003 בא ללטף ולרכך את הקטע הראשון

אולי אם דברים כבר היו מעולם, המחזוריות הזו, אולי זה כואב, אבל פחות?

ברור, שיתהפך העולם.מי צריך מצעים נקיים,

מה זה השטויות האלה. כשבאהבה עוסקים אנו.

ומה קרה למקלדת?

חזרנו אחורה למחברות, לעט הכדורי, לשלולית השמש בחוץ

( כולם יודעים שאי אפשר לפטופ בשמש. לא רואים כלום) 

חזרנו לימים שלמגע האנושי היה תעוד על הגוף, גם כשהיה חם וקליל...

מה אגיד לך, אחותי  הקטנה

התגעגעתי.

אופו היית. 

לא תאמיני דיתי כתבתי לך תגובה ארוכה ויפה כל כך. הרגשתי את ההתרגשות שלך, זה קרה לי לפני יומיים. מצאתי בית של שיר שהתחלתי לכתוב בכתיבה לילדים. ממש התאהבתי ברעיון. ידעתי שכדי להמשיך אזדקק למוזיקה שובבה. אתמול סיימתי את השיר "גברת דמיון ואדון מציאות" והעליתי אותו עם המוזיקה שעשתה לי את זה.

ככה הרגשתי כשקראתי את ההתרגשות שלך מהמחברת האדומה המזמינה אותך לכתיבה. איזו התרגשות לגלות שהכתיבה הראשונית היא כתיבה של מקום. המחברת נתנה לך מקום חדש לכתוב בו את הגיגייך. את לוקחת אותי אל חדר השינה אל מקומך שליד הקיר. המקום השמור לך. כותבת לאלכם שיש לו מקום בליבך ומאפשרת לי לחוש את המקום החדש שנוצר בבטנך כשנים עשר שבועות. הפרק הראשון יוצר מקום, מפגש אינטימי לכתיבה, מפגש מרוגש של קוראיך עם מציאות קריאה*

"כאילו קליק של שתי קוביות לגו שהתחברו בצורה שהיו מתוכננות מאז ומעולם."

מתוקתי, איזה נס כשזה קורה, וזה קורה...

חיברת את הקוביות של המילים כמו שרק את יודעת לארוג, את הבפנים והבחוץ, את העט החורט משני צידי הנייר,

הפכת את הבד לבטנה, לבטן...

סומכת עליך שתדעי למצוא את המילים שמחברות, שמתחברות,

אוהבת, את כבר יודעת, נכון?

לקוראי היקרים כולם,

אינני שולחת קישורים. אני מתרגשת מחדש מכל אחד מכם שמגיע לקרוא.

הסבר קצרצר: הפעם זהו ניסיון להתחיל מסע חדש שאינני יודעת לאן יוביל.

תודה מראש לכל מי שיבוא, ויקרא.

.

שלכם,

עדית