על המדף בספרייה הגדולה מצאתי מחברת פוליו גדולה עם כריכה אדומה. זאת מחברת ריקה לגמרי. כבר לפני יומיים שלושה ראיתי אותה ומאז משהו באצבעות לא מניח לי, ומדגדג לכיוון המחברת. עכשיו לקחתי אותה, ממש העזתי. ופתחתי סתם כך באמצע המחברת. אני לא יודעת אם אצליח להסביר לך מה עבר לי בגוף כשפתחתי את המחברת. מזמן לא הרגשתי משהו כל כך פשוט ולא מתוסבך כמו ברגע הזה. כאילו קליק של שתי קוביות לגו שהתחברו בצורה שהיו מתוכננות מאז ומעולם. ראיתי שורות שורות, שכאילו מחכות רק לי, נקיות כאלה, שורות שאף אחד לא נגע בהן עדיין - מלבדי. אתה מן הסתם היית מוצא בשבילן איזו מלה גרנדיוזית כמו "בתוליות" שהייתה מתיימרת גם לנסות להסביר את התחושה. אבל אני לא מתעסקת בזה עכשיו, אני מחפשת בכוונה מלה פשוטה ודהויה יותר. כל מה שאני מנסה להגיד זה: מצאתי שורות ריקות שמחכות למלים. ויצאתי לשבת בשמש, התיישבתי על הספסל באמצע שלולית של אור. ולקחתי אתי את המחברת האדומה וגם עט כדורי מהסוג שחורט על הנייר ומשאיר סימנים בצד השני. וחיכיתי.

משהו צריך היה לקרות.

והנה זה מתרחש. אני כותבת לך, כי משהו בי משתולל ומטפס על הקירות, משהו בי דופק את הראש ומתכסח, ורותח ומבעבע, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.

וכשאחתום בסוף לא תדע מי זאת אני, ומי זאת אני.

ואולי גם אני לא אדע. ואולי זה יהיה טוב, ואלי זה יהיה הקליק הזה שאני זקוקה לו כל-כך, של קוביות הלגו.

10.4.2003, יום חמישי בבוקר

אלכס

זה רק הבוקר השני שאני מתעוררת לבדי במיטה. פתאום המיטה שלנו נראית לי גדולה, אבל לא גדולה מדי. אני מתגלגלת לצד שלך של המיטה. הפינה שלי ליד הקיר שמורה ומגינה. אבל אני צריכה, כאילו לפני שהיום הזה מתחיל, להרשות לעצמי רגע קצרצר של השתהות בחלק שלך של המיטה. אולי כדי לדעת איך אתה מרגיש כשאתה קם. אתה חושב שזה טיפשי? שלוש שנים אנחנו נשואים, עוד מעט ארבע. עדיין לא יצא לי להתערבב בדברים כאלה טריוויאליים. כמו התכרבלות בריח של הכרית שלך. בכוונה לא החלפתי מצעים. אני מאמינה שיבוא הזמן שאוכל. עכשיו זה נראה לי יותר מדי קרוב.

הייתה לי חברה פעם, בשנה הראשונה של התיכון, דפי קראו לה. קיצור של דפנה. היא עברה אלינו לשנה אחת בלבד, אין לי מושג מאיפה ולמה. לאיזו תקופה היינו צמודות כמו תאומות סיאמיות. היא כל הזמן טענה שיש לי חיבור לעולמות אחרים, שאם אני אהיה חכמה ואקשיב לקול הפנימי שלי, למדריכה הרוחנית שלי, אני אבין בלי הסברים מיותרים מה נכון ומה לא. אני זוכרת שנורא צחקתי עליה אז. מה זה "מדריכה רוחנית, זה משהו כמו מדריכה מצפוניסטית בצופים?" לא האמנתי בגרוש למה שהיא אמרה לי אז, או לפחות עשיתי את עצמי לא מאמינה. גם היום אני לא כזאת מאמינה בעניינים כאלה, אבל לפחות היום אני פחות החלטית, וקצת סותמת את הפה לפני שאני אומרת משהו טיפשי על עולמות שאני לא מבינה בהם כלום. ולפעמים, ברגעים שאני מטפסת על הקירות מרוב שאני לא יודעת מה לעשות עם ההיסטריה שמגלחת לי את הפינות של הבפנים שלי, אני מגלה שכאילו באינסטינקט אני חוזרת לדקלום ההוא שלה. "תקשיבי למדריכה הרוחנית שלך." דפי הזאת באה מבית של פריקים אמיתיים. ההורים שלה היו גרושים מאז שהיא הייתה ילדה קטנה והיא גדלה עם אימא שפעם בשנה לפחות נסעה להודו למצוא את עצמה מחדש, ותמיד חזרה עם בגדים צבעוניים מכותנה שמורידה צבע, אתה יודע למה אני מתכוונת? הייתה לה אימא שלבשה שמלה על שמלה, עם צעיפים משובצים ומפוספסים שהיו גם קצת שקופים וגם קצת פרומים בפינות, והכול היה כזה מתאים לצמות הארוכות הפרועות שלה ולשרשרות עם התליונים עם הקמעות בתוכם. ודפי הייתה בסדרית כזאת, ודקלמה הרבה טרמינולוגיה שהתאימה לאימא שלה. אף פעם לא הצלחתי להבין למה היא התכוונה כשאמרה לי שיש לי מדריכה רוחנית. אבל בגלל שהיינו כאלה חברות טובות הלכתי עם זה ושיתפתי פעולה.

תראה לאן הגעתי. כל מה שרציתי לספר לך זה שמיד אחרי שגמרתי את רגע ההתכרבלות החפוז בצד שלך של המיטה קמתי והדלקתי את המחשב, ועוד לפני שהקטנים השמיעו ציוץ ראשון של בוקר התיישבתי לכתוב לך מייל.

מכתב ראשון שאני כותבת לך אי פעם. איך מוזר. אתמול דיברנו בטלפון פעמיים, בפעם הראשונה כשנחתת בלונדון ובפעם השנייה כשהגעת לאוקספורד. אתמול עדיין הייתי בבלגן של הנסיעה שלך. היום נפתח מסע המיילים.

תודה, לא? תודה שמוזר.

אז איך השתרבבה לי דפי לקטע הזה?

בגלל המצעים. רציתי להגיד לך שאתמול, כשהבאתי אותך לשדה התעופה, כשלא נתת לי אפילו לעזור לך להוציא את המזוודה מתא המטען, כשפרשת ידיים רחבות כאלה (כשמעיל הצמר הכבד תלוי לך על יד אחת כי באנגליה כבר קר באמת ותצטרך אותו ברגע שתצא משדה התעופה) חשבתי שזה רגע חד פעמי, ושאני לא יכולה לחשוב בהיגיון, ושאני צריכה לעבור לטייס-אוטומטי ולהקשיב לבטן שלי, וללכת רק לפי מה שהיא אומרת כי אין לי ברירה. והבטן שלי אמרה - את לא תמהרי. שלושה חודשים בשבילך זה פרק זמן אסטרונומי. אף אחד בעולם כולו לא מסוגל להבין כמה ארוך ואינסופי הזמן הזה בשבילך. למדוד אותו בשבועות זה בלתי אפשרי. למדוד אותו בימים זה עוד יותר מטורף. לפרוט אותו לדקות ולשניות שיעברו - זה המסע הכי נורא שאי פעם נדרשת לעבור. אפילו יותר מאשר פעמיים תשעת חודשי ההיריון. אף אחד לא מסוגל להבין מה עובר עליך וגם את לא. אז תרימי ידיים. תוותרי. תפסיקי לנסות לדבר על עצמך בהיגיון, ותקשיבי רק למה שהבטן שלך אומרת, והיא אומרת את מה שיש לה עכשיו בקריזה-חרדתית גמורה. ואחד הדברים הראשונים שהיא אומרת זה: אלכס מחבק אותך עכשיו, הידיים שלו נוגעות לך ברווח שבין החולצה למכנסיים, זה המקום האחרון שהידיים שלו ייגעו בך, ואם את לא יכולה להעלות על הדעת את האפשרות שתתקלחי ותרחצי מעליך את מגע הידיים שלו על הבטן שלך - אז את לא תתקלחי. וזה ייקח את הכמה ימים שזה ייקח, זה בינך לבינך. את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, ואם זה נכון לך - אז זה בדיוק מה שיהיה. את לא תעשי את זה עד שתהיי מוכנה. ואם רק תקשיבי טוב לעצמך הרי תדעי מתי את מוכנה.  

אותו הדבר עם המצעים. הריח שלך עדיין במיטה שלנו, אלכס. אני מכירה את המושג הזה "פרופורציות". אני לא בטירוף מערכות. שלושה חודשים זה בסך הכול רבע שנה. זה בסך הכול שליש היריון. זה בסך הכול עונה אחת. זה בסך הכול. שניים עשר שבועות. לא יותר. אבל אם אני לא אוכל להחליף מצעים במיטה במשך שניים עשר שבועות - אז אני לא אעשה את זה, ושהעולם, מצידי, יתהפך.

אני.