כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    מכוערת

    23 תגובות   יום שני, 1/10/07, 23:21
     

     

    שירן היתה מכוערת כבר מילדות.

    היא היתה תינוקת מכוערת שנולדה להורים מכוערים, וגדלה להיות הילדה הכי מכוערת בכיתה.

    כבר בגן אף אחד לא רצה לשחק איתה. היא היתה גדולה בהרבה משאר הילדים, מגושמת, גמלונית. שערה היה רעמה מקורזלת, חומה וחסרת חן, שפתיה דקות עד בלתי נראות, אפה בולבוסי ותמיד מטפטף. רגליה נראו כמו שני גלילים עבים ואפילו הליכתה עוררה רתיעה אצל ילדי הגן, שמיהרו להתרחק כל אימת שהתקרבה אליהם בצעדים כבדים.

    ככל שגדלה, נעשתה מכוערת יותר ויותר. לא היתה לה אפילו תכונה חיננית אחת לרפואה. אם עשרה קבין של כיעור ירדו לעולם, שירן לקחה את כולם.

    בבית הספר היסודי לא היו לה חברים. אף ילדה לא רצתה לשבת לידה, בהפסקות לא היה לה עם מי לשחק, ובתחילת כל שנה, כשחבריה לכיתה היו מחליפים בהתרגשות חוויות מחופשת הקיץ  ומאושרים מהמפגש המחודש ביניהם, היתה שירן יושבת לבדה בשולחן בשורה הראשונה, ממש צמוד לשולחנה של המורה, ומסתכלת עליהם בעיניים כלות.

    בהתחלה היו מציקים לה. במיוחד בכיתות א' ו-ב'. היה להם אפילו שיר בשבילה:

    "שירן המכוערת,

    כל יום היא מאחרת,

    אפילו הילקוט שלה

    רוצה ילדה אחרת".

    הילה, הילדה הכי מקובלת בכיתה, וגם הכי יפה, היתה מצביעה עליה בהפסקות ומצחקקת עם שאר הילדות שהקיפו אותה: תראו כמה שהיא מכוערת, היתה אומרת ומעיפה את שערה השחור והחלק אל מעבר לכתפה, אני חושבת שהייתי רוצה למות אם הייתי מכוערת כל כך.

    *     *     *

    וכך זה נמשך לאורך כל שנות בית הספר היסודי, דרך חטיבת הביניים ועד התיכון. שירן לא היתה בדיוק מנודה מבחינה חברתית, אף אחד לא ממש שנא אותה, היא פשוט היתה "שירן המכוערת", חסרת ייחוד, חסרת חברים, זו שמצטיינת בלימודים רק כי אין לה משו אחר בחיים מלבדם, ולתיכון היא הגיעה כשהתעודה שלה מרוצפת בעשיריות, ובלי אף חבר אחד.

    *     *     *

    צבא היא לא עשתה. הסיבה הרשמית היתה "עודף בנות", והיא לא ערערה על ההחלטה. במקום זה היא עשתה פסיכומטרי ונרשמה לאוניברסיטה מייד עם סיום התיכון. כל משפחתה הופתעה כששירן לא רצתה ללמוד רפואה, או משפטים, והלכה לכיוון של רפואה וטרינרית דווקא. היא העדיפה לטפל בחיות ולא להתעסק עם בני אדם. חיות אוהבות אותך בלי שום תנאים, ולא אכפת להן איך אתה נראה.

    *     *     *

    חוץ מבני משפחתה, לא היו לה קשרים של ממש עם אנשים. ברור, היא הכירה את הסטודנטים שלמדו איתה, אבל רובם היו מבוגרים ממנה בשלוש שנים לפחות ולא יצאו מגדרם כדי לטפח איתה יחסי חברות מעבר לשעות הלימודים. יחסים רומנטיים לא היו לה מעולם, והיא כבר השלימה עם העובדה ששום גבר לא ימצא אותה מושכת.

    בשנות העשרים שלה היא עדיין היתה מגושמת, רחבה, ולאחר גיל ההתבגרות נותרו חטטים על פרצופה, מזכרת מהפצעונים המוגלתיים שעיטרו אותו בעבר ושלא יכלה לעמוד בפיתוי לפוצצם. גופה היה נטול קימורים נשיים. למרות שהיה לה חזה גדול הוא היה כמקשה אחת עם בטנה העצומה, ונדמה היה ששערה מעולם לא היה מקורזל ופרוע יותר.

    ולכל אלה היא היתה מודעת עד כדי כאב. לא דיברה על זה מעולם, אבל עמוק בפנים צרב לה כיעורה. ידעה שאין לה שום סיכוי להיות אפילו קצת יפה, לא עם הגנים שירשה מהוריה. היו לה את התווים של אביה ואת הגוף והצבעים של אמה. היא אהבה אותם, אבל בסתר ליבה האשימה אותם על שהיא נראית כמו שהיא נראית: גדולת גוף, חסרת חן, רחבת כתפיים ומוזנחת. מכוערת.

    *     *     *

    רויטל היתה בת הדודה האהובה על שירן. היא היתה כל מה ששירן עצמה רצתה להיות: קטנטונת ודקיקה, שיערה חום בהיר, ארוך וחלק ומגיע עד לאמצע גבה, עיניה חתוליות ירוקות ושפתיה דובדבן. תמיד מוקפת חברים, תמיד מחייכת, אולי לא בעלת המוח הכי מבריק, אבל היה בה משהו שהשרה על כל מקום שהיתה מגיעה אליו אווירה של קסם מסוים.

    בליל הסדר, כששתיהן היו בנוות 26, ישבו רויטל ושירן במרפסת לאחר ארוחת החג. רויטל הביאה לשם את בקבוק היין שנשאר כמעט מלא: "לא יודעים לשתות במשפחה שלנו", צחקקה ומילאה את כוסותיהן, "לחיים!"

    את כל הבקבוק הן חיסלו באותו לילה, וכשהוא נגמר, רויטל חזרה לסלון, הביאה עוד אחד, והן המשיכו לשתות. לשירן לא היתה יכולת קיבול או ניסיון עם אלכוהול, וכבר כשנגמר הבקבוק הראשון, היתה מסוחררת קלות. היין הכניס אותה למצב רוח דברני, והיא שפכה את ליבה באזני רויטל. דיברה בפתיחות לא אופיינית לה וסיפרה כמה היא שונאת את המראה שלה, כמה היתה רוצה להיות קצת פחות מכוערת, אפילו לא יפה, אלא בעלת מראה סתמי, עכברי. "לא אכפת לי להיות פחות חכמה, אבל נמאס לי מאיך שאני נראית", סיימה, כשדמעות מכתימות את לחייה ואפה אדום ודולף.

    רויטל הקשיבה וניסתה לעודד את רוחה: יופי זה לא הכל בחיים, אמרה לה, היופי חולף. הוא לא נשאר לנצח. מה שחשוב זה מה שבפנים, לא העטיפה החיצונית.

    קל לך לדבר, הטיחה בה שירן, את יפה. אין לך מושג איך זה להיות מכוערת כמוני.

    אולי, הרצינה רויטל, אבל את צריכה למצוא משהו בתוכך, שאולי יוכל לפצות אותך על המראה. אני לא מדברת על שכל, את זה כולנו יודעים שיש לך, אני מדברת על משו ייחודי, כוח שיש רק לך, שאף אחד לא יודע עליו. זה מה שישנה את הכל עבורך.

    הלוואי, נאנחה שירן. אבל תסלחי לי, אני לא מאמינה בזה. כוח ייחודי שבא מבפנים, למצוא משו בתוכי שישנה את חיי, אני מצטערת, טלטול, זה נשמע לי כמו ערימה של ממבו ג'מבו יומרני ונטול היגיון.

    גם אני חשבתי ככה, רויטל שלחה את ידה וליטפה את כתפה הרחבה של שירן. עד שמצאתי את הכוח המיוחד שלי. ממש לא מזמן, לגמרי במקרה. זה משו גדול, אני לא יודעת אם אני מוכנה לדבר על זה אפילו.

    ספרי, ספרי, סקרנותה של שירן התעוררה, את לא יכולה להתחיל ואז לעצור באמצע.

    אני פוחדת שלא תאמיני לי, רויטל לקחה לגימה נוספת מהיין.

    מבטיחה להתייחס ברצינות לכל מה שתגידי. נו!

    טוב, התרצתה רויטל, אבל את חייבת להבטיח שלא תחשבי שאני מטורפת. זה נשמע קצת פסיכי.

    נו כבר, יא טיזרית אחת, תפסיקי למתוח אותי.

    ורויטל סיפרה איך לפני שבועיים, אולי שלושה, היא גילתה שיש לה כוח משונה שמאפשר לה "לשלוף" אנשים מתוך מסך הטלויזיה אליה לסלון, באמצעות מחשבה בלבד.

    "בהתחלה חשבתי שאני חולמת", אמרה, "אבל ניסיתי כמה פעמים, וזה תמיד עובד. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל אני נשבעת לך שזה אמיתי לגמרי. זה משהו שעובד רק בשידורים חיים, וזה מדהים. תבטיחי לי שלא תספרי על זה לאף אחד. לאף אחד!!"

    "אני לא יודעת, רויטל, זה נשמע ממש מוזר. כמה יין שתית?" שירן הסתכלה על השולחן שעליו עמדו שני בקבוקי היין, האחד ריק והשני מלא עד למחציתו.

    "זה לא היין", רויטל החזיקה את ידה ונתנה בה מבט יוקד, "זה אמיתי. יש לי את הכוח הזה, ואני בטוחה שאם תסתכלי אל תוכך, תמצאי שגם אצלך, עמוק בפנים, יש כוח ייחודי שכזה. אני מרגישה את זה שירן, אני משוכנעת. אחרי הכל, it takes one to know one".

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/6/09 01:08:


      איך אני אוהבת שפוסטים ישנים מגיעים לאנשים חדשים.

      תודה!


      -טליג'ה, את יודעת שיש המשך, כן?-

        19/6/09 01:05:

      כתוב קליל ומרגיש סוחף תענוג:-)
        17/6/09 21:32:

      אוייי כמה ישן

      זה עוד לפני הקו והאותיות הקטנות

       

      ישן ישן אבל מקסים :)

        2/10/08 20:14:


      את יודעת כמה נשים ניסיתי לשלוף מהטלויזיה?

      את אנגלינה גולי בראד פיט הצליח לשלוף לפני.

      את נינט יודה הצליח לפני.

      יש לאנשים כוחות חבל על הזמן.

       

      אבל מילה אחת ברצינות.

      ריגשת אותי

      ( בעצם יש כאן שתיים)

        3/10/07 18:44:

      כתוב יפה. את מוכרחה לכתוב פעם ספר.

       

      מגניבבלי שום קשר ניסית כבר לשלוף מהטלויזיה אנשים כמו עופר שכטר?...

       

      אבל ברצינות, את כותבת נהדר.

       

       

        2/10/07 14:34:

       

      צטט: פון קלייסט 2007-10-02 14:19:29

      אשכרה שושנת קהיר הסגולה

      בדיוק!

      -תהיתי מתי מישו יגיד משו על זה-

        2/10/07 14:19:
      אשכרה שושנת קהיר הסגולה
        2/10/07 14:03:

       

      צטט: גלית ו. 2007-10-02 13:57:24

      מקסים, מקסים, מקסים.

      לשנייה חשבתי שזה סיפור עלייך, אבל אז נזכרתי שאת מ-ה-מ-מ-ת :)נשיקה

      אויש, תמשיכי נבוך

        2/10/07 13:57:

      מקסים, מקסים, מקסים.

      לשנייה חשבתי שזה סיפור עלייך, אבל אז נזכרתי שאת מ-ה-מ-מ-ת :)נשיקה

        2/10/07 13:44:

       

      צטט: מהya 2007-10-02 13:42:56

       

      צטט: phoebe 2007-10-02 13:30:20

       

      צטט: מהya 2007-10-02 10:04:04

      הכתיבה שלך נפלאה מותק,

      זורמת וקלילה,

      מחכה להמשך.

      אל דאגה, ההמשך יגיע.

      מה הלחץ?

      אפשר לחשוב שיש לך פלפל חריף בתחת לשון

       

      חחחחחחחחחח

      אאוצ', מתחת לחגורה

      הכל מאהבה!

      את יודעת שאני מתה עלייך נשיקה

        2/10/07 13:42:

       

      צטט: phoebe 2007-10-02 13:30:20

       

      צטט: מהya 2007-10-02 10:04:04

      הכתיבה שלך נפלאה מותק,

      זורמת וקלילה,

      מחכה להמשך.

      אל דאגה, ההמשך יגיע.

      מה הלחץ?

      אפשר לחשוב שיש לך פלפל חריף בתחת לשון

       

      חחחחחחחחחח

      אאוצ', מתחת לחגורה

        2/10/07 13:30:

       

      צטט: מהya 2007-10-02 10:04:04

      הכתיבה שלך נפלאה מותק,

      זורמת וקלילה,

      מחכה להמשך.

      אל דאגה, ההמשך יגיע.

      מה הלחץ?

      אפשר לחשוב שיש לך פלפל חריף בתחת לשון

        2/10/07 13:29:

       

      צטט: אחת שיודעת1 2007-10-02 08:01:54

      הבובה הזאת שבתמונה, אגב, היא הדבר הכי מתוק שראיתי בימים האחרונים.

       

       

      הכי מתוק...?!

      הפתעה אפילו יותר ממני בפיג'מת בית החולים המהממת?!

       

        2/10/07 10:04:

      הכתיבה שלך נפלאה מותק,

      זורמת וקלילה,

      מחכה להמשך.

        2/10/07 08:01:

      הבובה הזאת שבתמונה, אגב, היא הדבר הכי מתוק שראיתי בימים האחרונים.

       

       

        2/10/07 07:58:

      פיבי. מתי המשך?

       

       

        2/10/07 02:36:

       

      צטט: merdi 2007-10-02 02:32:40

      ואו.

      איזה יופי של סיפור!

      את מאוד יחודית.

      הכתיבה שלך חזקה מהלב ומפעימה.

      נהנתי מהכל מילה ומילה. 

      -מסמיקה-

      תודה רבה!

       

        2/10/07 02:32:

      ואו.

      איזה יופי של סיפור!

      את מאוד יחודית.

      הכתיבה שלך חזקה מהלב ומפעימה.

      נהנתי מהכל מילה ומילה. 

        2/10/07 00:11:

      עיקר שכחתי:

      המשך יבוא...

        2/10/07 00:07:

      הכוח הזה של רויטל.... אני חייבת לנסות אותו.

      מחכה לפעם הבאה שהנרי דוד יתראיין בשידור חי באיזו תוכנית.

       

        1/10/07 23:52:

      סיפור שזור בתוך סיפור. מרתק.

      שיחקת אותה פיבוש:)

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין